<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
חרש שוטה וקטן אע"פ שיודעין הלכות שחיטה שחיטתן אסורה, שאין בהם דעת שלימה, וכל מה שעושין עושין בקילקול. ואם היו פקחין היודעים הלכות שחיטה עומדים על גבן, אע"פ שאינו יודע הלכות שחיטה, וראו אותן ששחטו כראוי, שחיטתן מותרת. והוא שראו אותן מתחילת שחיטתן ועד גמר שחיטה. ואם ראו מקצת השחיטה, ובסוף השחיטה החזירו פניהם ולא ראו, אסור לאכול משחיטתן, שמא קלקלו בסוף ואינן מכירין בדבר. ואין מוסרין לשחוט לכתחילה לחרש שוטה ואפילו אחרים רואים אותם, לפי שאינן בני דעת ודרכן לקלקל. וכן הסומא לא ישחוט לכתחילה ואע"פ שאחרים רואים אותו, שמא יקלקל את שחיטתו. כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ז. ואם שחט ולא קילקל, שחיטתו כשירה, ואע"פ שאין אחרים רואים אותו. וכן לא ישחוט אדם בלילה שמא יקלקל שחיטתו, ואם שחט ולא קילקל שחיטתו כשירה. ואם היתה אבוקה כנגדו שוחט בלילה לכתחלה.
מי חכם ויבן אלה נבון וידעם [תהלים ק"ז]. כי ישרים דרכי י"י ילכו בהם זקיניי, כאשר נאמרו למשה בסיני. וכן בהלכות הזביחה שרמז בהן הכתוב, שנאמר [דברים י"ב] וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן י"י לך כאשר ציויתיך. ולא נאמר כאשר צויתיך אלא על הזביחה, וביאוריה והלכותיה נאמרו למשה מסיני כאשר קבלו רבותינו עם שאר תורה שבעל פה דור אחר דור עד משה רבינו. וצריך לברך על מצוה זאת כשאר כל המצוות. ואם לא בירך אין השחיטה נפסלת בכך. שחיטה זו הכל שוחטין אותה, ואפילו שאינן מומחין. ומה הן שאינן מומחין, בני אדם שאין בית דין יודעין בהן אם יודעין הלכות שחיטה ואם לאו, ובאו לשחוט בפניהם, אין בית דין ממחין בהם, אלא מניחין אותן לשחוט לכתחלה. לפי שרוב בני אדם המצויין אצל שחיטה מומחין הם, ואם לא היו יודעים לא היו שוחטין. ומה הן "שאינן מוחזקין", בני אדם שלא הוחזקו ולא הורגלו בשחיטה מעולם שוחטין לכתחלה ואינן חוששין לפי שאינו רגיל בשחיטה שמא ירעד לבו ויתעלפה מחמת השחיטה, ויקלקל שחיטתו. רבינו משה זצו"ל מוליך שיטתו בפרק רביעי [ה"ד] שלא נאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אלא כשראינו אחר ששחט והלך לו ולא ידענו בו אם יודע ואם לאו. אבל לכתחלה אין מניחין לשחוט מי שאינו מומחה ומי שאינו מוחזק. ואין שיטת התלמוד כדבריו, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה א'. מי שהיה ידוע לנו שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו בין הוא בין אחרים, ואפילו ראינוהו פעמים רבות ששחט בפנינו כראוי, הואיל ואינו יודע ענין השחיטה מקלקל שחיטתו ואינו מכיר בדבר.
ואלו הן הלכות שחיטה, שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. שהייה כיצד הרי שהתחיל לשחוט בסימנין, שהן הוושט והקנה, וקודם שגמר שחיטתו שהה, ואחר כך חזר וגמר שחיטתו פסולה. דרסה כיצד הרי שהכביד ידו בסכין על הסימנין וחתך אותן בלי הולכה והבאה כאדם החותך דלעת, שחיטתו פסולה. חלדה כיצד הרי שהכניס הסכין תחת הסימנין וחתך אותן, שחיטתו פסולה. ולשון חלדה, כחולדה הדרה בחורי הבתים. הגרמה כיצד הרי שהגרים והטה ידו בסימנין למעלה אצל הראש או למטה אצל הגוף יותר מדאי, שחיטתו פסולה. עיקור כיצד הרי שלא שחט הסימנין בחידודו של סכין, אלא עקרן בידו או בכלי, או ששחט בסכין פגומה והפגם עוקר ואינו חותך, הרי זה עיקור ושחיטתו פסולה. והאוכל ממנה לוקה עליה כאוכל נבילה. ומשפטי הלכות הללו ושיעוריהן וביאוריהן יתבארו לפנינו. ונראה בעיני שאם יודע הטבח הלכות הללו שכתבנו, אע"פ שאינו בקי כל כך בדיקדוקיהן ובשיעוריהן, מותר לאכול משחיטתו. שאם יבוא ספק לידו הוא שואל לחכם ממנו, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ב.
<h2>דף ג:</h2>
הכותים הם חשודים לעבור על דברי חכמים, שאין להם תורה שבעל פה אלא תורה שבכתב. והם חשודים להכשיל את ישראל על האיסורין. שאינן דורשין ולפני עור לא תתן מכשול אלא כמשמעו. לפיכך אסור לאכול משחיטתן אע"פ שיודעין הלכות שחיטה, אלא אם כן היה ישראל כשר עומד על גביו. ואם בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו. אכלו מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. וכן כל מצוה הכתובה בתורה סומכין בה על הכותים שאין עוברין עליה. ואע"פ שאין אנו יודעין אם החזיקו באותה מצוה אם לאו, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ג'. וכן מצת כותי מותרת בפסח, שהוא נזהר על החמץ בין מלאוכלו בין מלעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. מצוה הידועה לנו שהחזיקו בה הכותים אע"פ שאינה כתובה בתורה סומכין בה על הכותים, כמו שסומכין עליהן על הלכות שחיטה כשהוא עצמו אוכל משחיטתו, כמו שביארנו. ונראה בעיני שכל זה הדין שביארנו על הכותים ראוי לומר בזמן הזה על הצדוקים והבייתוסים, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ג'. אבל הכותים כבר גזרו עליהם בימי חכמי המשנה האחרונים ועשאום כגוים גמורים לכל דבריהם ושחיטת כותי כשחיטת גוי וכן יינן של כותים כיינן של גוים. שחיטת מין לע"ז ואסורה בהנאה כשאר תקרובת ע"ז. ומין זה הוא בין ישראל בין גוי האדוק לע"ז, כגון אלו הכומרים. וחמור הוא ממשומד לע"ז ומשאר גוים, לפי שהוא אדוק בה ביותר, וסתם מחשבתו לע"ז, כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף ד.</h2>
ישראל שהוא חשוד לאכול נבילה כשאינו מוצא בשר שחוטה, והוא הנקרא "משומד לאכול נבילה לתיאבון", הרי ישראל כשר בודק סכינו ונותן לו, ומותר לאכול משחיטתו, ואע"פ ששוחט בינו לבין עצמו, שאינו חשוד לנבל כשיכול לשחוט בהיתר. והוא שיודע הלכות שחיטה. ואם לא בדק לו הסכין קודם שחיטה, יבדוק לו לאחר שחיטה ואם לא נמצאת פגומה שחיטתו מותרת. ואם לא בדק לו הסכין לא קודם שחיטה ולא אחר שחיטה אסור לאכול משחיטתו, לפי שאינו חושש לתקן סכינו אם היא פגומה. שאינו טורח לחזר אחר ההיתר כשאינו מצוי לו. וכן כל בדיקה המעכבת בשחיטה, כגון לבדוק בסימנין אחר השחיטה צריך ישראל כשר לבדוק בשחיטתו של זה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ד'. היה השוחט משומד לאכול נבילה להכעיס, שאף כשההיתר מצוי מניח ההיתר ואוכל האיסור, אסור לאכול משחיטתו, ואע"פ שבודק לו סכין. אלא אם כן ישראל כשר היה עומד על גביו בשעה ששוחט. ואין צריך שיראהו מתחילה ועד סוף, אלא אפילו היה יוצא ונכנס עליו, הואיל ויודע השוחט הלכות שחיטה ואינו מקלקל אלא מדעת ירא הוא לנבל מפני ישראל כשר הנכנס עליו, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ב'.
<h2>דף ד:</h2>
היה השוחט הזה משומד לערלות, שאינו רוצה למול, או שהיה חשוד לאחת משאר העבירות, הרי הוא כישראל כשר לענין שחיטה. שאם נחשד לאותה עבירה לא נחשד לשחיטה ולשאר מצות. ואם היה משומד לחלל שבת בפרהסיא או שהיה משומד לע"ז, הרי הוא כמשומד לכל התורה כולה, ושחיטתו אסורה. ונראה בעיני שאף המסור הרי הוא כמשומד לכל התורה כולה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ו'. ורבינו משה [פ"ד מהלכ' שחיטה הי"ד] מצריך לבדוק לו סכין למשומד לכל העבירות. ואין שיטת התלמוד כדבריו. שלא נאמר לבדוק לו סכין אלא במשומד לאכול נבילה לתיאבון, שהוא חשוד לאותו דבר, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ה'. נכרי ששחט שחיטתו נבילה, הואיל ואינו מצווה על השחיטה הרי שחיטתו כנחירתו. היו ישראל וגוי אוחזין בסכין, זה מצד זה וזה מצד זה, ושוחטין כאחת, שחיטתן כשירה. שהרי אף בלא כח הגוי היתה נעשית שחיטה זו על ידי ישראל, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו בראיה י"א. ישראל המשומד לכל התורה כולה אינו כנכרי. לפי שזה מצווה על כל המצוות כישראל גמור, אלא שהוא פושע. לפיכך אם היה ישראל כשר עומד על גביו וראהו ששחט יפה בהכשר שחיטתו כשירה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ז'. וכן דברי מז"ה. ולא כדברי רבינו משה [הלכ' שחיטה פ"ד] שעושה אותו כגוי.
<h2>דף ח.</h2>
סכין של ע"ז אע"פ שהיא אסורה בהנאה מותר לשחוט בה, לפי שמקלקל הוא ואינו נהנה בשחיטה זו. ואסור לשחוט בה בהמה מסוכנת שיש תיקון והנאה בשחיטתו. וכבר ביארנו זה בהלכות ע"ז בפרק רבי ישמעאל. ליבן סכין באור ושחט בה שחיטתו כשירה, שחידוד הסכין ממהר לחתוך קודם שישרוף. לפיכך אם שהה כל שהו חוששין שמא שרף בושט כל שהו קודם גמר שחיטה ושחיטתו אסורה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה כ"ב.
<h2>דף ח:</h2>
הטבח ששוחט ומוכר בשר לאחרים צריך שיהיו לו שלשה סכינים, אחד ששוחט בה, ולא יחתוך בה שום דבר שמא תיפגם, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"א. ואחת שמחתך בה בשר ואחת שמחתך בה חלבים.
<h2>דף ט.</h2>
הטבח צריך לבדוק בסימנין אחר שחיטה, ואע"פ שהוא מומחה ומוחזק. ואם לא בדק הרי היא בחזקת אסורה, ואסורה באכילה, לפי שהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך בוודאי שנשחטה בהכשר. וכן כל ספק שנולד בשחיטה אסורה.
<h2>דף י.</h2>
השוחט בסכין ונמצאת פגומה הרי זו אסורה מספק שמא בעור נפגמה ונמצאת שחיטת הסימנין בסכין פגומה. אפילו שחט כמה בהמות ולבסוף נמצאת פגומה כולן אסורות, שמא מעור הראשונה נפגמה. לפיכך הוא צריך לבדוק הסכין בין בהמה לבהמה ובין עוף לעוף, שאם תימצא פגומה לבסוף יצאו הראשונים שנבדק הסכין אחריהם מכל ספק. ואין צריך להראות הסכין לחכם בין בהמה לבהמה, הואיל והראהו לו מתחילה, כמו שיתבאר. אם לא בדק לו הסכין לאחר שחיטה ושיבר בה עצמות, ואחר כך נמצאת פגומה, תולין הפגם בשבירת העצמות ואין מספקין השחיטה בסכין פגומה הואיל והיתה הסכין בדוקה קודם השחיטה. נאבדה הסכין ולא נבדקה אחר שחיטה כלל אין חוששין שמא פגומה היתה, אלא הרי היא בחזקת בדוקה הואיל ונבדקה קודם שחיטה.
<h2>דף יב.</h2>
מצא תרנגולת שחוטה בשוק ואינו יודע מי שחטה הרי זו מותרת לפי שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ואין חוששין שמא גוי שחטה, שאין דרכו של גוי לשחוט אלא לנחור. וכן מי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין מותרין, והוא שמצאן בבית או בשוק, אבל מצאן באשפה שבבית וכל שכן באשפה שבשוק אסורין, [כי] יש לחוש מפני שנתנבלו הושלכו באשפה. ורבינו משה [פ"ד מהלכ' שחיטה ה"ה] אוסר אפילו כשמצאן בשוק. ואין שיטת התלמוד כדבריו, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ו.
<h2>דף יב:</h2>
כל שחיטה שאינה מכח אדם, כגון שנפלה הסכין ודרך נפילתה נמשכה על גבי צואר בהמה ושחטה שחיטה ראויה, פסולה שנאמר וזבחת ואכלת, מה שאתה זובח אתה אוכל. וכל זביחה שאינה מכח אדם וכן שחיטת הקוף פסולה, כמו שמבואר בתוספתא [פ"א ה"א] משום שנאמר וזבחת. שחיטה שהיא מכח אדם אע"פ שלא נתכוין לשחיטה ולא לחתיכה כלל, כגון שזרק סכין לנעצה בכותל ושחטה שחיטה הראויה, שחיטה זו כשירה פירוש דלא בעינן כוונה לחולין. השוחט במוכני, והוא גלגל המתגלגל על ידי מים, ואדם מגלגלו תחילה ואחר כך סובב מאיליו על ידי המים. אם היתה הסכין קבועה בו ונמשכה על גבי צואר הבהמה בסיבוב הגלגל ושחטה שחיטה הראויה, אם בכח ראשון, שהוא מכח אדם שחטה, שחיטתו כשירה. ואם בכח שני, שהוא מכח המים שחטה, שחיטתו פסולה.
<h2>דף יד.</h2>
השוחט בשבת וביום הכיפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה. ודינו כמבשל בשבת, אם שוגג שוגג ואם מזיד מזיד, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ח.
<h2>דף טו:</h2>
ישראל השוחט בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה מותר לבריא לוכל מאותו הבש' חי, שאין לומר בשחיטה שמא ירבה בשבילו, שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אבל אם בישל ישראל לצורך החולה אסור הבריא לוכל מאותו התבשיל בשבת, שמא ירבה המבשל בשבילו ויבא לידי איסור סקילה, וזה מבואר בפרק ראשון שלחולין [ט"ו ע"א]. ונראה בעיני שאם בישל הגוי בשביל ישראל [החולה] מותר לבריא אם היה דבר שלא נאסר משום בישולי גוים, והוא שלא היה מכירו הגוי לאותו הבריא, או שהיה שלא בפניו, שמה שעושה הגוי בשביל החולה הרי הוא כעושה בשביל עצמו, כמבואר בקונטרס הראייות.
השוחט בדבר המחובר לקרקע מעיקרו, כגון צור היוצא מכותל מערה או קנה שהיה עולה מאיליו ושחט בה, שחיטתו פסולה. וכן קנה שנטעו אדם והוא מושרש בארץ, כקנה העולה מאיליו הוא דומה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה כ'. וכן בדברי מז"ה. וטעמא דמחובר מעיקרו, משום דכתיב ויקח את המאכלת. וקרא אסמכתא בעלמא הוא. תלוש ולבסוף חיברו, כגון שנעץ סכין בכותל ושחט בה, שחיטתו כשרה דיעבד, והוא שיהיה הסכין למעלה וצואר הבהמה למטה. אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה אע"פ שמוליך ומביא הצואר על הסכין חוששין שמא מכובד הבהמה יכביד הצואר על הסכין ונמצא שוחט בדרסה. ואפילו אמר ברי לי שלא דרסתי פסולה, שמא ידרוס פעם אחרת, ולהכי נקט [שמא] ידרוס ולא נקט שמא דרס. ובעוף שהוא קל, אע"פ שהצואר למעלה והסכין למטה שחיטתו כשירה. ולכתחלה אין שוחטין בסכין הנעוצה בכותל ואע"פ שצואר הבהמה למטה, אלא בסכין התלושה לגמרי. שן תלושה וציפורן תלושה שוחטין בה לכתחלה. ציפורן מחוברת בגודל ששחט בה שחיטתו פסולה. וכן שינים הקבועות בלחי אין שוחטין בהן, לפי שיש בין שן לשן כמין פגם, והרי הוא כשוחט בסכין פגומה.
<h2>דף טז:</h2>
כל דבר שפיו חד וחותך כסכין שוחטין בו, בין בצור בין בזכוכית בין בקנה בין בקרומית של קנה, הגדל באגם, ופיו חד מאיליו. קרומית הנקלף מן הקנה, הואיל ודרכו להתפצל וקיסמין נפרדין ממנו אין שוחטין בו, שמא יתפצלו ממנו קיסמין וינקבו הסימנים. וכן אין מלין בו ואין מחתכין בה בשר, ואין מקנחין בה בבית הכסא, או לקנח בה פי המכה, ואין מחצצין בה את השינים. מרצע של רצענים, שהוא חד משני צדדין אבל אין חידודו רחב כחידוד הסכין, הרי זה ספק בתלמוד [ל"א ע"א] אם הוא כשר לשחיטה ואם לאו, שמא אינו חותך אלא פוסק. ולפיכך שחיטתו אסורה מספק.
<h2>דף יז:</h2>
שלש מדות בסכין פגומה. אוגרת לא ישחוט בה ואם שחט שחיטתו פסולה. מסכסכת לא ישחוט בה ואם שחט שחיטתו כשירה. עולה ויורדת מותר לשחוט בה לכתחילה. איזו היא אוגרת כל שיש לפגם שני עוקצין משתי רוחות, שהציפורן אוגרת בהן בין בהולכה בין בהבאה. מסכסכת יש לה עוקץ אחד מרוח אחת, והעוקץ השני הוחלק במשחזת, ואין הציפורן אוגרת בה אלא בהולכה בלבד או בהבאה בלבד. עולה ויורדת, אע"פ שנראה בו כעין פגם, מתוך שהוחלק במשחזת אין לו עוקץ כל עיקר ואין הציפורן אוגרת בו כלל. ולא אמרו השוחט במסכסכת שחיטתו כשירה אלא כגון שהוליך ולא הביא, שאין העוקץ פוגע בסימנין כלל, וגם היה הפגם בראשה של סכין. אבל אם היה הפגם למטה מראשה מעט, אע"פ שהוליך ולא הביא, שחיטתו פסולה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה כ"א.
סכין שמישושה דומה למישוש זקן השיבולת, שפעמים שמשחיזין אותה באבן הריחים ואין חידודה חלק, הואיל ואין בה פגם ולא שום עוקץ שוחטין בה. השוחט בסכין שצדו אחד חלק בלי שום פגם, וצדו השני יש לו פגימות כעין מגל, שחיטתו כשירה. ולכתחילה לא ישחוט בה, שמא ישחוט במקום הפגימות ששחיטתו פסולה. וכל שכן סכין שיש לה בראשה פגם שלא ישחוט מן הפגם ולהלן, שמא ישחוט במקום הפגם. ואם קשר מטלית על הפגם שוחט ממנו ולהלן, ואין חוששין שמא יתיר המטלית מעל הפגם וישחוט בו, כמו שביאר מורי זקיני הרב בפסקיו. השוחט צריך שיבדוק הסכין בבשרו ובצפורנו, לפי שיש פגם קטן שאין הציפורן מרגיש בו והבשר מרגיש בו. פירוש ופוגע בוושט שהוא רך כבשר. הילכך בעי אבישרא. ויש פגם שהבשר נפגם בתוכו ואינו מרגיש בו, והציפורן מרגיש בו. פירוש, ופוגע בקנה שהוא קשה. הילכך בעי אטופרא. כיצד הוא עושה מוליכה ומביאה על ציפורנו ועל הבשר הסמוך לציפורנו. ובענין זה צריך לבודקה משלשת צידי חידודה. ואם אינו מוצא שום פגם הרי זה שוחט בה.
<h2>דף יח.</h2>
הטבח אע"פ שיודע הלכות שחיטה צריך להראות סכינו לרבו או לחכם שבעירו מפני כבודו של חכם. בד"א בזמן ששוחט בה לאחרים או ששוחט למכור בשר לאחרים. אבל כששוחט לאכול בביתו אינו צריך. [ותלמיד השוחט לבעל ביתו אם אינו קונה ממנו בדמים הרי הוא כשוחט לעצמו ואינו צריך להראות הסכין לחכם]. ואם קונה מבעל ביתו אכילתו במעות הרי הוא כשוחט לאחרים. וזה מבואר בפרק הדר. שחט לאחרים ולא הראה סכינו לחכם, אם נמצאת סכינו יפה משמתין אותו בלבד מפני כבודו של חכם. ואם לא נמצאת סכינו יפה משמתין אותו ומעבירין אותו ממלאכתו, ומכריזין על כל הבשר ששחט שהוא טריפה. וכן טבח שיצאת טרפה מתוך ידו משמתין אותו ומעבירין אותו עוד ממלאכתו, ומכריזין מבהמה ששחט שהיא טריפה. וכן טבח שנמצאת טריפה תחתיו משמתין אותו, ומעבירין אותו ממלאכתו ופוסלין אותו לעדות, ואין מכשירין אותו עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה לבעלים בדבר חשוב, [ועוד] יוציא משלו טריפה מתחת ידו בדבר חשוב. ודינם שוה כמבואר בקונטרס הראיות בראיה כ"ב. ונראה לי שאם נמצאת סכינו יפה ורצה החכם למחול מוחל, שחכם שמחל על כבודו כבודו מחול, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה כ"ג.
<h2>דף יט.</h2>
הגרמה והוא שהגרים והטה ידו למעלה עד ששחט בקנה משיפוי כובע ולמעלה, שהוא החידוד הנראה בולט בקנה, שחיטתו פסולה, ואפילו שחט בחידוד עצמו שחיטתו פסולה, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ראשון בראיה כ"ד. שחט למטה מן החידוד, שהוא משיפוי כובע ולמטה, שחיטתו כשירה. וכמין שני חיטי בשר יש בקנה אצל שיפוי כובע למעלה מטבעת הגדולה. ואם שחט באמצען, ששייר קצת מהן למעלה אצל הראש, שחיטתו כשירה, ששחיטה זו למטה משפוי כובע היא. ואם לא שייר כלום למעלה אצל הראש הרי זו מוגרמת ופסולה. ונראה בעיני שאלה החיטין הן על הקנה מבחוץ והן כמין חוטי בשר ארוכין ואדומין. וכולן עומדין משיפוי כובע ולמטה אצל הגוף, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ראשון בראיה כ"ד. שחט שליש הקנה בהגרמה, ושליש שחט בכשרות, ועוד שחט שליש האחרון בהגרמה, הרי זה כאילו נשחט כולו בכשרות. שחט שלישו בכשרות ושלישו בהגרמה ושליש האחרון בכשרות שחיטתו פסולה, שאחר השלמת הרוב אנו הולכים בקנה, שאם הושלם רובו בהכשר כשר. הושלם רובו בפסול פסול. ואין חילוק בין דרסה להגרמה בדבר זה, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ראשון בראיה כ"ה. ועד כמה מקום שחיטה בקנה למטה כדי שתפשוט הבהמה צוארה. ובלבד שלא יאנוס השוחט למשוך ולהוציא הקנה חוץ לחזה. ואם שחט באותו היוצא על ידי אונס שחיטתו פסולה. אנסה הבהמה עצמה למשוך צוארה יותר ממה שהיא רגילה ושחט שם, נסתפקו בתלמוד, ואסורה מספק. ועד כמה מקום שחיטה בוושט למעלה עד תרבץ הוושט. שחט בתרבץ הוושט שחיטתו פסולה. איזהו תורבץ הוושט כל שחותכין אותו ואינו נכווץ כדרך שהוושט עושה. ושיעור זה הוא כשמניח השוחט ידו למעלה אצל הראש כפי מה שדרך בני אדם לתפוס בצואר הנשחט בשעת שחיטה, בגדול לפי גודלו, ובקטן לפי קוטנו, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו בראיה ב'. למטה בוושט עד מקום שישעיר. שיש שם כמו שיער שצריך לגוררו בסכין, כדרך שעושין לבית הכוסות. ובעוף מקום שחיטת הוושט למטה עד הזפק. וגגו של זפק שנמתח עמו נידון כוושט, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו בראיה ל"א.
<h2>דף יט:</h2>
כל צדי הצואר כשירים לשחיטה. אבל השוחט מן העורף שחיטתו פסולה, לפי שהוא חותך בשר העורף ועצם המפרקת יפסוק חוט השדרה קודם שיגיע לסימנין. לפיכך אם החזיר הסימנין אחרי העורף ושחטן אחרי העורף שחיטתו כשירה. שחט מצדו של עורף וחתך העורף והסימנין, ואינו יודע אם הסימנין נחתכו תחילה ואחר כך העורף וכשירה, או העורף והחוט נחתכו תחילה ופסולה, כל ספק בשחיטה פסולה.
<h2>דף כז.</h2>
השוחט בהמה חיה ועוף צריך שישחוט שני סימנין שהן הוושט והקנה כולו. ואם שחט רוב שנים בבהמה ובחיה, ורוב אחד מהן בעוף, הוושט או הקנה, שחיטתו כשירה.
<h2>דף כז:</h2>
הדגים אין להם שחיטה כל עיקר, שנאמר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם, צאן ובקר בשחיטה והדגים באסיפה בלבד, וכן חגבים.
<h2>דף כח.</h2>
עיקור והוא שנעקר רוב הקנה או מיעוט הוושט, אע"פ ששחט אחר כך השאר בכשרות, שחיטתו פסולה. שחט רוב אחד בעוף ואחר כך נשמט הסימן השני כשירה. שחט סימן אחד ונמצא השני שמוט, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמט או אחר שחיטה נשמט, כל ספק בשחיטה אסורה. נמצא הסימן השחוט עצמו שמוט, יחתוך חתך אחר בצד השחוט, ואם דומין מראיהן טריפה, שהדבר מוכיח שגם השחוט אחר העיקור היה כמו החתך שבצדו הדומה לו. ואם אינו דומה לו מותר. ואין סומכין על הדמיון הזה להתיר אלא כשלא תפס הסימנין ושחט, שקשה הוא להשחט הסימן אחר שנשמט. אבל אם תפס הסימן ושחט היה אפשר להשחט הסימן אחר שנשמט, והרי הוא כמו הספק של שני הסימנים שנמצא האחד שחוט והאחר שמוט, שאין בדיקה מועלת בו להתיר, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו בראיה כ"ט. נעקרו הסימנין ברוב עיגולן ממקום שהם מחוברים בבשר הצואר, בין אם נעקרו במקום אחד, בין נעקרו כאן מעט וכאן מעט סביב סביב. וכל ענין שנעקרו ברוב עיגולן אע"פ שלא נעקרו ברוב אורכן, ואפילו נעקר רוב אחד מהן, טרפה, ואין לחלק בזה בין התרבץ לשאר הסימנין, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו בראיה ג'. השוחט את התרנגול צריך לכבוש רגליו בקרקע או יגביהם מן הקרקע שיעמדו באויר, שמא ינעוץ ציפורניו בקרקע ויעקור הסימנין, כמו שמבואר בפרק מפנין [שבת קכ"ח ע"ב].
<h2>דף כט.</h2>
ומותר לשחוט שני ראשים כאחד בחולין אפילו לכתחילה. שחט סימן אחד כולו, והשני שחט חציו, בבהמה ובחיה שחיטתו פסולה, עד שישחוט רוב כל אחד ואחד. וכן אם שחט בעוף חצי הוושט וחצי הקנה, שחיטתו פסולה, עד שישחוט רוב אחד מהם.
<h2>דף ל.</h2>
השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשירה. כיצד הרי ששחט שליש הסימן, ועוד שחט שליש אחר בצידו בעיגול הסימן, אע"פ שאין באחד מן החתכים שסביבות הסימן רוב, מצרפין החתכים האלה כאילו אין דבר מפסיק ביניהם, ונמצא רובו של סימן שחוט. כמו שביאר מורי זקיני הרב. וכן שנים ששחטו בשני סכינים, זה שחט רוב הקנה למעלה סמוך לראש, וזה שחט רוב הושט למטה סמוך לגוף, אע"פ שאין השחיטה כולה במקום אחד, שחיטתו כשירה.
<h2>דף ל:</h2>
חלדה והוא שהכניס הסכין בין סימן לסימן ושחט, שחיטתו פסולה. הכניס הסכין בין העור לסימנים, ושחט הסימנים בחלדת העור, ואפילו החליד הסכין תחת צמר מסובך ושחט, ואפילו מטלת הקשורה ומחוברת בצואר הבהמה כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ג'. והחליד הסכין תחת אותה המטלת ושחט. כל אלה נסתפקו בהן רבותינו חכמי התלמוד, ואסורה מספק. שחט רוב אחד מן הסימנים בהכשר ואחר כך שחט מיעוטו בחלדה ואחר כך שחט הסימן השני בהכשר, אומר אני שזהו החליד במיעוט סימנין שנסתפקו בו בתלמוד, ואסורה מספק כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ד'. היה שוחט והוחלד ראש הסכין היוצא חוץ לסימנין שחיטתו כשירה, שהרי אמצעית הסכין ששוחט הסימנין מגולה הוא. וזה מבואר בספר התרומה [סימן ה'].
דרסה והוא שחתך הסימנים בלא הולכה והבאה שחיטתו פסולה לפי שאין שחיטה אלא על ידי משיכה שמושך הסכין על הצואר. הוליך ולא הביא, וגמר שחיטתו בהולכה, או שהביא בלבד, אם יש באורך הסכין כמלא שני צוארין כצואר הנשחט שחיטתו כשירה, פחות מכאן שחיטתו פסולה לפי שלא יתכן לגמור שחיטתו בסכין קטנה כזו בהולכה בלבד אם לא יכביד ידו על הסימנים לשחוט בדרסה. היה שוחט שני ראשים בבת אחת, ובהולכה אחת, אם יש בסכין שיעור שלשה צוארים, שיהיה עודף כמלא צואר חוץ לראשים שהוא שוחט, שחיטתו כשירה. בד"א בזמן שהוליך ולא הביא או שהביא ולא הוליך, אבל אם הוליך והביא, אפילו באיזמל קטן כל שהו שחיטתו כשירה. והוא שהיה איזמל שאין לו קרנים. אבל איזמל שיש לו קרנים פסול לשחיטה, מתוך שהוא קטן פעמים נכנסים עוקצי הקרנים בין הסימנים ומקלקל השחיטה ואינו מרגיש. היה מוליך ומביא חודו של מחט על הסימנים עד שנשחט, שחיטתו פסולה שאין המחט חותך אלא נוקב.
<h2>דף לב.</h2>
הלכות שחיטה שאמרנו, והן שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור, כיצד שיעוריהן. שיעור שהייה אם התחיל לשחוט ופסק עד ששהה כשיעור שחיטת בהמה אחרת וכיוצא בה אם דקה דקה ואם גסה גסה, ואחר כך חזר וגמר שחיטתו, שחיטה זו פסולה. רבינו משה [פ"ג מהלכ' שחיטה ה"ג] פוסק כדברי המיקל בשיעור השהייה, כדי שיגביהנה הבהמה וירביצנה וישחטנה, וכן בהלכות גדולות. ורוב הגאונים פוסקים כדברי המחמיר, לשער בבהמה רבוצה כדי שישחטנה בלבד. ובשל תורה הלך אחר המחמיר, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ה'. רבינו משה משער בשהיית העוף כשיעור שחיטה בהמה דקה. וגם בזה אני אומר הלך אחר המחמיר, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ו'. המורה משער כשיעור שחיטת עוף. ומורי זקיני הרב ורבינו משה משער בו כשיעור שחיטת בהמה דקה. וגם בזה אני אומר הלך אחר המחמיר, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ו'. שחט מעט ושהה מעט, ועוד שחט מעט ושהה מעט, עד שאם תצרף כל השהיות שבתוך השחיטה מצטרפות לשיעור שהייה. הלכה זו מסופקת היא בתלמוד, ואסורה מספק. ומורי זקיני הרב אומר [בספר המכריע סימן ה'] שאף אם שהה קצת מן השהיות הללו בשחיטת מיעוט האחרון של סימנים, הואיל והתחיל בשהיות קודם ששחט רוב הסימנים, אף זו אסורה מספק. אבל אם שחט רוב הסימנים בלא שהייה, אע"פ ששהה אחר כך שהייה גדולה, וחזר ושחט מיעוט הסימנים, שחיטתו כשירה. שאין לך דבר פוסל בשחיטה אחר ששחט רוב שנים בבהמה ורוב אחד בעוף.
השוחט בסכין רעה, שאינה חדה, ואין בה פגם, אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשירה שהרי לא פסק ולא שהה בתוך שחיטתו. ולפי מה שכתוב בספר התרומה [סימן ה'] משם הרב ר' אושעיא צריך ליזהר השוחט בסכין רעה שלא יתעכב כשיעור שהייה בחתיכת מיעוט האחרון של סימן ראשון ששוחט. ואע"פ שאינו פוסק שחיטתו כלל. שזהו שהה במיעוט סימנים שנסתפקו בו חכמי התלמוד. וכן נראה לי נכון כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ז'. שחט חצי הקנה ושהה כשיעור שהייה, וחזר וגמר, שחיטתו כשירה, שאין שהייה פוסלת בשחיטה אלא אחר ששחט רוב הקנה בבהמה, או אפילו מיעוט הוושט בין בבהמה בין בעוף. אפילו היה חצי הקנה חתוך בלא שחיטה והוסיף עליו כל שהו בשחיטה עד שהשלימו לרוב, אפילו כחוט השערה, הרי הוא כאילו נשחט כולו בהכשר. וכן אם שחט השלם עד שהגיע לחתוך, ויש בין שניהם רוב כשר. ששיעור טרפות הקנה הוא שנפסק רובו, וטרפות הוושט אפילו ניקב כל שהו. נמצא שאין שהייה פוסלת בקנה של עוף כל עיקר. שאחר שנשחט רובו הרי הוא ככל בשר כשר שאין שום דבר פוסל בו. ואם נשחט מיעוטו חוזר וגומר שחיטתו כשירצה, כמו שביארנו. התחיל לשחוט בעוף ושהה ואינו יודע אם חתך בוושט כל שהו ושהייה פוסלת בו, או לא חתך בוושט כלל ואין שהייה פוסלת בו, הרי זה שוחט הקנה לבדו, ומניחו עד שימות, ואחר כך הופך הוושט ובודקו מבפנים. לפי שהוושט אין לו בדיקה מבחוץ, שהוא אדום ואין טיפת דם ניכרת בו. אלא בודקו מבפנים שהוא לבן. ואם לא מצא בו טיפת דם בידוע שלא נחתך כלל וכשירה. ואם לקה צואר העוף בקוצים, ואינו יודע אם ניקב הוושט אם לאו, שוחט הקנה ובודק הוושט כענין שביארנו.
<h2>דף לג.</h2>
השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשירה, אבל צריך שישחוט הוורידין בעוף. ומנקבן בשעת שחיטה ואפילו בקוץ כדי שיזוב דמו, לפי שדרך העוף לצלותו שלם. ונראה בעיני שאם לא שחט הוורידין ולא נקבן בשעת שחיטה מנתחו לנתחים כדרך הבהמה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ב'.
<h2>דף לז.</h2>
השוחט את המסוכנת, והוא שמעמידין אותה על רגליה ואינה עומדת, ואפילו אוכלת כאילו היתה בריאה, אם לא פירכסה בסוף שחיטה, שהוא המיעוט האחרון, הרי זו אסורה. ואם היתה בריאה אפילו לא פירכסה בשחיטתה כלל כשירה. כיצד הוא הפירכוס בהמה דקה שהיתה ידה פשוטה וכפפתה, הרי זה פירכוס. כפפה ופשטתה, אין זה פירכוס, שכך דרכה לעשות בשעת הוצאת הנפש. בד"א ביד, אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה הרי זה פירכוס. בד"א בדקה, אבל בגסה בין יד ובין רגל בין כפפה ולא פשטה ובין פשטה ולא כפפה הרי זה פירכוס. והחיה אפילו גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס. העוף [אפילו] לא ריפרף אלא בעינו ולא כישכש אלא בזנבו הרי זה פירכוס. ונראה בעיני שאין כישכוש הזנב פירכוס אלא בעוף בלבד, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י'. השוחט בלילה ולא ידע אם פירכסה אם לאו הרי זו אסורה. היתה צועקת בקול צלול או שהטילה רעי בקילוח הרי זה פירכוס; אע"פ שהמסוכנת שפירכסה מותרת אמרו חכמים על יחזקאל הנביא שלא אכל בשר מסוכנת מעולם, ואפילו אם פירכסה. הוא שכתוב נבילה וטריפה לא אכלתי. וראוי לאדם חשוב להחמיר על עצמו בדבר זה. וכן בהמה שהורה בה חכם כמו שיתבאר בפרק שלפנינו.
<h2>דף לט.</h2>
השוחט בהמתו לעבודה זרה אסורה בהנאה ככל תקרובת עבודה זרה. ואפילו שחט לזרוק דמה לעבודה זרה או להקטיר חלבו לעבודה זרה אסורה. וכבר ביארנו כל ענין השוחט לע"ז בהלכות עבודה זרה בפרק רבי ישמעאל.
<h2>דף מא.</h2>
אין שוחטין לתוך ימים ולא לתוך נהרות, שלא יאמרו לשר שלהם שוחט, והרי הוא כשוחט לעבודה זרה. ולא לתוך הכלים, כדי שלא יאמרו שמקבל דמו לזורקו לעבודה זרה. ואם היו בהם מים מותר לשחוט לתוך הכלים, והוא שלא יהיו צלולים שלא יאמרו לצורה שרואה במים הוא שוחט. בספינה מותר לשחוט אפילו לתוך כלים ריקים, שהדבר ניכר שבשביל שלא ללכלך ספינתו הוא שוחט לתוך הכלים. וכן שוחטין בין בראש הספינה בין בראש הגג, כמו שמבואר בפרק שלמעלה [י"ג ע"ב].
<h2>דף מא:</h2>
היה מהלך בספינה ואין לו מקום לשחוט, מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט, ודם שותת ויורד על דופני הספינה. אין שוחטין לתוך הגומא. והרוצה לנקר חצירו עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן שכן דרך עובדי עבודה זרה. ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו, שמא מין הוא ושחיטתו אסורה בהנאה. השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם פסח לשם עולת נזיר שחיטתו אסורה, שמא יאמרו עכשיו נדר בנזירות והפריש עולתו ושוחט קדשים חוץ לעזרה. אבל השוחט לשם דבר שאינו בא בנדר ונדבה, כגון לשם חטאת לשם אשם [לשם] בכור לשם מעשר לשם עולת יולדת, שחיטתו כשירה היא, לפי שהשומעין חוקרין ודורשין ויודעין שלא היה מחוייב בהן ודבריו בטילין. ואם היו בעלי מומין, אפילו שחט לשם עולה לשם שלמים שחיטתו כשירה, שהכל יודעין שאין בעלי מומין ראויין לקרבן, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ג.
<h2>דף מב.</h2>
אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. ניקב קרום של מוח, ניקב הלב לבית חללו, נשברה השדרה ונפסק החוט שלה, ניטלה הכבד, ניקבה הריאה ניטלה הריאה, ניקבה הקיבה, ניקבה המרה, ניקב הכרס או אחד משאר המיעים, או נקרע רוב בשר החופה את רוב הכרס, המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ, בהמה שנפלה או שדרסתה חיה, נשתברו רוב צלעותיה, או שנעקרה צלע וחצי חוליא, או שחסרה אחת מחוליות השדרה, הגולגולת שנחבסה ברובה או שחסרה כסלע, ניקב הטחול לצד עוביו או שלקתה הכוליא. בהמה שנגלד עורה או שנשמטה הירך ונתעכל גידה, נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, או שניטל צומת הגידין, הרי אלו טריפות, שאינן יכולות לחיות. ואע"פ שקדם ושחטם אסורות באכילה ולוקין עליהם כנבילה. וכולן הלכה למשה מסיני. וכולן יתבארו לפנינו.
<h2>דף מג.</h2>
נקובת הוושט כיצד. שני עורות יש לו לוושט, החיצון אדום והפנימי לבן. ניקבו שניהן, ואפילו זה שלא כנגד זה, טריפה. ניקב אחד מהן בלבד כשרה. נתחלפו העורות להיות החיצון לבן והפנימי אדום הרי אלו כאילו ניקבו שניהם וטריפה. וכן יש לקרקבן של עוף שני עורות, פנימי לבן והחיצון אדום, ואם נתחלפו טריפה כדברי הלכות גדולות. ניקבו שניהם זה כנגד זה טריפה, זה שלא כנגד זה כשירה. כל נקב הפוסל בטריפות ועלה בו קרום מחמת המכה וסתמו אינו קרום, והרי הוא בפסולו. נמצא קוץ נעוץ בוושט אע"פ שלא ניקבו הצדדין, חוששין שמא ניקב ואין הנקב ניכר משני הצדדין לפי שעלה בו קרום מחמת מכה, ואינו קרום כמו שביארנו.
<h2>דף מג:</h2>
נמצא קוץ מוטל בוושט ואינו נעוץ שם כשירה, שכן כל הבהמות המדבריות דרכן לאכול קוצים ונמצאו קוצים בבית הבליעה שלהם. תרבץ הוושט, אע"פ שאינו מקום שחיטה בוושט, שיעור טריפתו בנקב משהו כוושט. לפיכך אם התחיל לשחוט בתרבץ משהו, אע"פ ששחט באלכסון וגמר בוושט, שחיטתו פסולה.
הגרמה והוא שהגרים והטה ידו למעלה עד ששחט בקנה משיפוי כובע ולמעלה, שהוא החידוד הנראה בולט בקנה, שחיטתו פסולה, ואפילו שחט בחידוד עצמו שחיטתו פסולה, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ראשון בראיה כ"ד. שחט למטה מן החידוד, שהוא משיפוי כובע ולמטה, שחיטתו כשירה. וכמין שני חיטי בשר יש בקנה אצל שיפוי כובע למעלה מטבעת הגדולה. ואם שחט באמצען, ששייר קצת מהן למעלה אצל הראש, שחיטתו כשירה, ששחיטה זו למטה משפוי כובע היא. ואם לא שייר כלום למעלה אצל הראש הרי זו מוגרמת ופסולה. ונראה בעיני שאלה החיטין הן על הקנה מבחוץ והן כמין חוטי בשר ארוכין ואדומין. וכולן עומדין משיפוי כובע ולמטה אצל הגוף, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ראשון בראיה כ"ד. שחט שליש הקנה בהגרמה, ושליש שחט בכשרות, ועוד שחט שליש האחרון בהגרמה, הרי זה כאילו נשחט כולו בכשרות. שחט שלישו בכשרות ושלישו בהגרמה ושליש האחרון בכשרות שחיטתו פסולה, שאחר השלמת הרוב אנו הולכים בקנה, שאם הושלם רובו בהכשר כשר. הושלם רובו בפסול פסול. ואין חילוק בין דרסה להגרמה בדבר זה, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ראשון בראיה כ"ה. ועד כמה מקום שחיטה בקנה למטה כדי שתפשוט הבהמה צוארה. ובלבד שלא יאנוס השוחט למשוך ולהוציא הקנה חוץ לחזה. ואם שחט באותו היוצא על ידי אונס שחיטתו פסולה. אנסה הבהמה עצמה למשוך צוארה יותר ממה שהיא רגילה ושחט שם, נסתפקו בתלמוד, ואסורה מספק. ועד כמה מקום שחיטה בוושט למעלה עד תרבץ הוושט. שחט בתרבץ הוושט שחיטתו פסולה. איזהו תורבץ הוושט כל שחותכין אותו ואינו נכווץ כדרך שהוושט עושה. ושיעור זה הוא כשמניח השוחט ידו למעלה אצל הראש כפי מה שדרך בני אדם לתפוס בצואר הנשחט בשעת שחיטה, בגדול לפי גודלו, ובקטן לפי קוטנו, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו בראיה ב'. למטה בוושט עד מקום שישעיר. שיש שם כמו שיער שצריך לגוררו בסכין, כדרך שעושין לבית הכוסות. ובעוף מקום שחיטת הוושט למטה עד הזפק. וגגו של זפק שנמתח עמו נידון כוושט, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו בראיה ל"א.
<h2>דף מד.</h2>
עיקור והוא שנעקר רוב הקנה או מיעוט הוושט, אע"פ ששחט אחר כך השאר בכשרות, שחיטתו פסולה. שחט רוב אחד בעוף ואחר כך נשמט הסימן השני כשירה. שחט סימן אחד ונמצא השני שמוט, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמט או אחר שחיטה נשמט, כל ספק בשחיטה אסורה. נמצא הסימן השחוט עצמו שמוט, יחתוך חתך אחר בצד השחוט, ואם דומין מראיהן טריפה, שהדבר מוכיח שגם השחוט אחר העיקור היה כמו החתך שבצדו הדומה לו. ואם אינו דומה לו מותר. ואין סומכין על הדמיון הזה להתיר אלא כשלא תפס הסימנין ושחט, שקשה הוא להשחט הסימן אחר שנשמט. אבל אם תפס הסימן ושחט היה אפשר להשחט הסימן אחר שנשמט, והרי הוא כמו הספק של שני הסימנים שנמצא האחד שחוט והאחר שמוט, שאין בדיקה מועלת בו להתיר, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו בראיה כ"ט. נעקרו הסימנין ברוב עיגולן ממקום שהם מחוברים בבשר הצואר, בין אם נעקרו במקום אחד, בין נעקרו כאן מעט וכאן מעט סביב סביב. וכל ענין שנעקרו ברוב עיגולן אע"פ שלא נעקרו ברוב אורכן, ואפילו נעקר רוב אחד מהן, טרפה, ואין לחלק בזה בין התרבץ לשאר הסימנין, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו בראיה ג'. השוחט את התרנגול צריך לכבוש רגליו בקרקע או יגביהם מן הקרקע שיעמדו באויר, שמא ינעוץ ציפורניו בקרקע ויעקור הסימנין, כמו שמבואר בפרק מפנין [שבת קכ"ח ע"ב].
<h2>דף מד:</h2>
הגרגרת שנפסקה ברוב חללה, מן החזה ולמעלה, שהוא מקום הראוי לשחיטה, טריפה. עור הגרגרת שהוא עב מלמעלה ודק מלמטה וכשנפסק רוב עובייה עדיין לא הגיע לרוב חללה, וכשירה ברוב עובייה עד שתסדק ברוב חללה.
איזהו תלמיד חכם זה שרואה טריפה לעצמו, כלומר שאינו מיקל לעצמו. חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר. ונראה בעיני שלא אמר כן אלא בחכם שהגיע להוראה ונותן טעם לדבריו. אבל אם הוא אומר דבריו בלא טעם או שרוצה להורות כדברי היחיד שאין הלכה כמותו, שאין שומעין לו. בהמה שהורה בה חכם והתירה מסברת עצמו ואינו מקובל מרבותיו, אע"פ שהיא מותרת, אין ראוי לאדם חשוב לאכול ממנה. ועל זה אמר יחזקאל הנביא [יחזקאל ד'] ולא בא בפי בשר פיגול, לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. אף כשהוא מקובל מרבותיו אין ראוי [לו] לקנות ממנו, שמא יחשדו אותו שהתיר לו כדי שימכור לו בזול אך אם הבשר נמכר במשקל שהמשקל שוה לכל, וכן העדים שהעידו על הדבר להתירו צריכין להזהר מן החשד. אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.
<h2>דף מה.</h2>
ניקבה נקב שיש בו חסרון עד כאיסר, שהוא מעה קטנה, טריפה. נקבים קטנים שאין בהם חסרון, אם היו בעיגול הקנה סביב מצטרפין לרוב, והרי הוא כנפסק רובו, שנקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לכאיסר. קנה של עוף שאין לשער בנקב שלו כאיסר, חותך עור הקנה סביב הנקבים ופירשו על פי הקנה, אם חופה את רובו טריפה. ושיעור סמיכת הנקבים זה לזה כנקב הנפה. נפתח עור הקנה במקצתו ולא ניטל ממקומו לגמרי אלא הוא תלוי שם ועומד כדלת העומדת על הפתח, אם היה הנקב ההוא כשיעור איסר לרוחבו בריווח והוא שיעור גדול מאיסר טריפה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ח'. נסדק הקנה לאורכו, אפילו לא נשתייר בו אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשירה. נקב הקנה למטה מן החזה נדון כריאה התלויה בו, ואם ניקב כל שהו טריפה. וכן הקנה שתלוי בו הלב, וכן הקנה שתלוי בו הכבד, אם ניקב אחד מהם בכל שהו טריפה. ובעל הלכות גדולות כתב שאם ניקב חצר הכבד טריפה. ונראה בעיני לקיים דבריו, שחצר הכבד הרי הוא כקנה הכבד, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ז'.
<h2>דף מה:</h2>
ניקב קרום התחתון של מוח הדבוק למוח טריפה. ואם לא ניקב אלא קרום העליון הדבוק לעצם כשרה. וכמין שני פולין מונחין על פי הגולגולת סמוך למפרקת. כל מקום שניקב קרום של מוח, מן הפולין ולפנים וכנגד הפולין עצמן טריפה, מן הפולין ולחוץ נידון כחוט השדרה. וחוט השדרה נמשך מן המוח ויורד על פני כל השדרה. וכשמגיע כנגד הירכיים מתפצל לשלשה פצולין, אחד לירך זה, ואחד לירך זה, ואחד כנגד האליה. ועוד למטה מאלה הפיצולין כשתי אצבעות מתפצל חוט האמצעי עוד לשלשה פיצולין. וכן למטה ממנו בהרבה מקומות. והן הנקראים בין הפרשות. כל מקום שנפסק חוט זה ברובו, מן הפולין ולחוץ עד הפיצולים הראשונים שהן פרשה ראשונה טריפה. הפיצולים הראשונים בין החוטים שמכאן ומכאן ובין החוט האמצעי ובין הפיצולים השניים עד פי הפיצולים השלישיים נסתפקו בהן חכמי התלמוד. ואם נפסק חוט אחד מהם ברוב הרי זה ספק טריפה. הפיצולים השלישיים, אם נפסק חוט מהם כשירה. וכן מהן ולמטה. בעוף כל מקום שנפסק רוב החוט מן הפיצולים ולחוץ עד למטה מן האגפיים טריפה. ומשם ואילך כשירה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ו'. רוב החוט שאמרנו, [היינו] רוב עורו ולא רוב מוחו, שאם רוב עורו קיים אין חוששין אם נפסק מוח שבתוכו. נתמסמס מוח שבתוכו, והוא שנימוח עד שמעמידין אותו ואינו יכול לעמוד טריפה. ואם אינו יכול לעמוד מפני כובדו, שהוא כבד ועב, הרי זה ספק בתלמוד ואסורה מספק. נתמזמז הוא שנתנדנד, וכשמעמידין אותו עומד, כשירה. וכן מוח שבגולגולת אם נימוח כדי מיסמוס אע"פ שהקרומים קיימים טריפה.
<h2>דף מו.</h2>
ניקב הלב עד חללו, בין עד חלל גדול ובין עד חלל קטן, טריפה. ניטל הכבד טריפה. נשתייר הימנה כזית במקום תלייתה וכזית במקום מרה כשירה. היה אותו זית מתלקט כאן מעט וכאן מעט, או כרצועה שהיא ארוכה וקצרה, הרי זה ספק בתלמוד, ואסורה מספק עד שיהא אותו כזית מקובץ במקום אחד, בין במקום תלייתה בין במקום מרה. התליעה הכבד כשירה.
<h2>דף מו:</h2>
הריאה שניקבה בשני הקרומים טריפה. ניקב אחד מהם בלבד כשירה. הריאה שמשמעת קול כשנופחין אותה כאילו רוח יוצא ממנה, אם יודעים באיזה מקום משמעת קול נותנין עליו רוק או נוצה קלה, אם מבצבצת בידוע שיש שם נקב וטריפה. ואם לאו כשירה. ואם אין יודעין מאיזה מקום משמעת קול מושיבין אותה כולה בכלי מלא מים פושרים לא במים קרים ולא במים חמים. ונופחין אותה. אם מבצבצים המים טריפה. ואם לאו כשירה, שהקרום התחתון בלבד ניקב והרוח הולך בין שני הקרומים, והוא הקול שמשמעת. נקלף הקרום העליון כולו, ונשאר התחתון כולו שלם, כשירה. יבשה מקצתה עד כדי שתפרך בציפורן טריפה. ריאה שצמקה ונעשית חרותה כחריות של דקל מפני פחד שפחדה הבהמה, אם בידי שמים פחדה ונבעתה, כגון על ידי ברקים ורעמים, כשירה. ואם בידי אדם טריפה. כיצד בודקין את הדבר, בימות החמה מביאין כלי חרס לבנים שהן קרים וממלאין אותם מים קרים. ובימי הקור מביאים כלים אדומים וממלאים אותם מים פושרים, ומניחין הריאה לתוך המים מעת לעת. אם חזרה לבריאותה בידוע שבידי שמים היא וכשירה. ואם לא חזרה לבריאותה בידוע שבידי אדם היא וטריפה.
שתי אונות של ריאה הדבוקות זו לזו טריפה. והוא שהיו דבוקות שלא כסדרן, כגון שהיתה אחת על גבי חבירתה. אבל אם היו דבוקות זו בצד זו כדרך סידורן כשירה, הואיל ודרך גדילתן הן דבוקות אחת מגינה על חבירתה. וכן הדין באונא הסמוכה לאומא גדולה, כמו שביארו המורה ומורי זקיני הרב וכן בקונטרס הראיות בראיה ח'. דבר ידוע הוא שכל סירכא שתימצא בריאה מחמת נקב היא, וכך היא שיטת התלמוד, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ב. וכך פירשו הגאונים מפני שבשר הריאה עשוי כספוג ודרכה להיות שואבת כל לחות שהיא מוציאה בחלל הגוף כשיש בה נקב יוצא אותו לחות דרך הנקב ונקפה ונעשה קרום. וממנו נעשית הסירכא. לפיכך כשתהיה הריאה סרוכה לדופן מביאין סכין שפיו חד, ומפרקין אותה מן הדופן בנחת. ונזהרין בה שלא תינקב. ואם תמצא מכה בדופן אומרים סירכא זו מחמת מכה שבדופן נעשית. ואין תולין שום ריעותא בריאה. אע"פ שנמצאו בה צמחים כשירה. והוא שתהיה הריאה שלימה מכל נקב. כיצד בודקין אותה, נופחין אותה, ונותנין רוק במקום הסירכא. ואם היה מקום הסירכא רחב הרבה מכניסין אותה לתוך מים פושרין, אם אינו מבצבץ אין שם נקב וכשירה, ואם מבצבץ טריפה. אם אין מכה בדופן בידוע שסירכא זו מנקב של ריאה נעשית, ואע"פ שאין בה נקב ולא צמחים טריפה. בד"א כשהיתה הריאה סרוכה לדופן שלא במקום רביצתה, אבל אם היתה סרוכה לדופן במקום רביצתה, שהוא במקום חיתוך האונא, כשירה, שהדופן מגין על הריאה. ואין חוששין שמא ייקרע הקרום ויפתח הנקב. ניקב הדופן כנגד סירכת הריאה טריפה, שהרי אין הדופן מגין. מכח התלמוד נראה שאין הדופן מגין אלא כשהריאה סרוכה בחוזק בבשר הדופן ולא בעצם. אבל הגאונים פירשו דרך אחרת, והנהיגו בישיבות להתיר בכל ענין שהיא סרוכה לדופן ואפילו בעצם, ובלבד שיהיה במקום רבותא, כמו שביארנו. ופשט המנהג הזה ברוב המקומות.
בכל מקום שהיא סרוכה הריאה שלא במקום רבותה בין בדופן כעין שביארנו בין בחצר הכבד בין בשומן הלב בין בשומן הגרגרת בין בשומן שאחרי הערוגות טריפה. וכן האונות הסרוכות בחזה מן הוורידין שבין הצלעות לחזה ולמטה טריפה. שתי צלעות קטנות אע"פ שניתנות לכהנים עם החזה דינן כדופן, וסתימתן סתימה, כמו שביאר מורי זקיני הרב. אמר מורי זקיני הרב שמצא כתוב, עינוניתא דוורדא בכל מקום שהיא סרוכה טריפה. והוא שיש תחתיה אויר. אבל אם אין תחתיה אויר, דרך גדילתה היא וכשירה. היתה סרוכה בכיס שלה, ראיתי גאונים שמטריפין אותה, ומורי זקיני הרב מכשיר לפי שמקום רבותא הוא. נראה בעיני שאם היתה הריאה סרוכה במקום רבותא ושלא במקום רבותא, כגון שהיתה סרוכה בדופן באונא ובאומא יחד בסירכא אחת, או שהיתה סרוכה האונא בדופן ובחזה, הואיל וקצת הסירכא במקום רבותא תולין נקב הסירכא במקום הרבותא וכשירה. ובלבד שתיבדק הריאה על ידי נפיחה שמפרקין אותה בנחת ממקום שהיא דבוקה שם. ונופחין אותה, אם יצא ממנה רוח שלא במקום רבותא טריפה. ואם אין רוח יוצא משם כשירה, כמו שביארנו בריאה הסמוכה לדופן, ונמצאת מכה בדופן, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ב.
<h2>דף מז.</h2>
הריאה יש בה חמש אונות, שלש לצד ימין ושתים לצד שמאל. וכשהבהמה תלויה ברגליה ימין הבודק כנגד ימין הבהמה. וכשפושט ידו לבדוק ראוי לו שימצא שלש אונות לצד ימינו ושתים לצד שמאלו. נחסרה אחת מהם או שנתחלפה, כגון שנמצאו שתים לצד ימין ושלש לצד שמאל טריפה. נמצאו יותר משלש לצד ימין ומשתים לצד שמאל, אם היו בשורות האונות כל מה שהם יתירים כשירה. ואם נמצאו בין השורות מלפני הריאה, אם היתה יותרת אחת כשירה, שכן דרך הבהמות ברוב המקומות להיות להם שם יותרת, והיא הנקראת עינוניתא דורדא. ובין תימצא ובין לא תימצא כשירה. נמצאו שתי עינוניות, הואיל ואינו כסדר השירות יתרון זה אין דרך הבהמות בכך וכל יתר כנטול הוא דומה. והרי הוא כריאה שחסרה וטריפה, כמו שביאר מורי זקיני הרב. אבל העידו בפני מורי זקיני הרב, שהמראים הנקראים בופלי דרכן להמצא בהרבה עינוניות, והכשיר מורי זקיני הרב אפילו בשתי עינוניות הואיל ויש בהמות שדרכן בכך, כמו שכתוב בפסקיו. נמצאת היותרת על גבי הריאה מאחריה אפילו היא כעלה של הדס טריפה. ואומרים הגאונים שאם חסרה אחת מן האונות של צד ימין, הואיל ועינוניתא שם, מצטרפת להשלימן. אבל אם נמצאת העינוניתא לצד שמאל אינה משלמת החסרון של צד ימין, והרי היא כאילו נתחלפו להיות שתים לצד ימין ושלש לצד שמאל וטריפה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"א.
<h2>דף מז:</h2>
ריאה הדומה לבקעת של עץ, כגון שנמצאת נפוחה כבקעת, או שהיא חלקה כבקעת ואין בה חיתוך אונות, טריפה. היה נראה כמין סדק במקום חיתוך האונות, אע"פ שאינן מובדלות זו מזו כשירה, שהרי אינה חלקה כבקעת, כמו שביאר המורה. וכן אנו אומרים כשתחסר אחת מן האונות ויש סדק באמצעית אחת מהן, עד שנראית כשתים כשרה. שתי בועות שנמצאו בריאה סרוכות זו בזו, אפילו בשתי אונות כסדרן, טריפה. היתה אחת ונראית כשתים, נוקבין אותה בקוץ או במחט, אם שופכות מזו לזו, אחת היא וכשירה. ואם לאו, שתים הן הדבוקות על ידי סירכא וטריפה.
ריאה שיש אוטם במקצתה, שכשנופחין אותה אין הרוח נכנס באותו אוטם, נוקבין אותו אוטם במחט או בקוץ, אם יש בו ליחה או שום לקות אחר כשירה. ואם היה בשר האוטם בריא וטוב כשאר בשר הריאה ואין הרוח נכנס בו כלל עד שנותנין בו רוק או נוצה ואינו מבצבץ, בידוע שהסימפון לקה וטריפה, כמו שביאר מורי זקיני הרב. יש מראות הפוסלות בריאה ויש מראות שאינן פוסלות. ואלו הן המראות הפוסלות בה, היתה שחורה כדיו או שהיתה ירקרוקית כעין חלמון של ביצה או כעין כרכום או כעין כישות או שהיתה מראיתה כמראית הבשר. וסימניך ובשר בשדה טריפה. אם נופחין אותה ואינה חוזרת למראיתה טריפה. שהמראות הללו לקוין הם בריאה וסופה לינקב. היתה ירוקה ככרתי או שהיתה אדומה כדם או שהיתה שחרחורת ככחול או שהיתה מראיתה כמראית בשר הכבד כשירה. המראה הפוסל פוסל בכל שהו כנקב. והמראה הכשר אפילו בכולה אינו פוסל. ריאה שנמצאת שלימה, וכשמגביהין אותה נופלת חתיכות חתיכות, הרי היא כמי שאינה וטריפה. ריאה שנשפכה כקיתון, הואיל והקרום קיים ושלם בלי שום נקב, כשירה. והוא שלא נימוחו הסימפונות, אפילו אחד מהם. כיצד עושין קורעין אותה, ושופכין אותה לתוך קערה חלקה המצופה באבר, אם יראו בה חוטין לבנים בידוע שנימוקו הסימפונות וטריפה. ואם לאו כשרה. ריאה שנימוקה, אע"פ שיש בתוכה חלל שמחזיק רביעית הלוג, הואיל והקרום שלה קיים כשירה.
<h2>דף מח.</h2>
ריאה שעלו בה צמחים או אבעבועות בין גדולים בין קטנים, בין שיש בתוכן ליחה בין שיש בתוכם כעין אבנים, ואפילו הן מליאות מים סרוחים, כשירה [כמו] שביאר מורי זקיני הרב. היתה בועה עומדת בקצה הריאה, בין על אחת מן האונות בין על אחת מן האומות, אם אין בשר הריאה מקיף הבועה סביב סביב הרי זו כחסרון בריאה, וטריפה כדברי בעל הלכות גדולות.
<h2>דף מח:</h2>
סימפון של ריאה שניקב אצל סימפון אחר שאין שם בשר שיסתמנו טריפה. ניקב במקום שבשר הריאה מהודק עליו כשירה, מפני שהבשר סותם את הנקב. מחט שנמצאת בתוך בשר הריאה ולא נמצא בה נקב כשנפחו אותה, תולין להקל ואומרים דרך הקנה נבלע באלכסון וכשירה, כדברי המורה ושאר הפסקנים. ומורי זקיני הרב מטריף. ודברי המכשיר נראה בעיני כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ג. היתה הריאה חתוכה ולא נבדקה בנפיחה, חוששין שמא מחלל הגוף נכנסה ונקבה הריאה וטריפה. וכן אם נמצאת בחתיכה של כבד. והוא שהיתה המחט דקה ונוקבת משני צדדיה, אבל אם היתה המחט גסה שאינה יכולה לנקב דרך זנבה, רואין אם היה צד זנבה לצד חוץ, בידוע שמן החלל נכנס וניקב דרך חודה, וטריפה ואף אם נמצאת הריאה שלימה בנפיחה. שאילו מן הסימפון באת לא היתה יכולה לנקב דרך זנבה וליכנס בתוך הבשר. היה צד זנבה בצד פנים, בידוע שמן סימפון באת וכשירה. ואף אם נמצאת בחתיכה ולא נבדקה הריאה בנפיחה נמצאת בתוך הסימפון בכל ענין שנמצאת כשירה. גרעין של תמרה שנמצא בתוך המרה כשירה, שדרך הסימפונות בא. ואע"פ שעכשיו אינו יכול לצאת אומרים בניענוע הבהמה דחק ונכנס מעט מעט. היה גרעין של זית שראשו חד ודרכו לנקב טריפה, שמן החלל בא וניקב והעלה הנקב קרום ואינו ניכר.
<h2>דף מט.</h2>
נקב שנמצא בריאה, אם היה במקום שמישמש שם הטבח בידו, תולין בטבח שבמישמוש ידו ניקב אחר שחיטה וכשירה. היה במקום שלא ממשמש שם הטבח בידו, נוקבין נקב אחר בצד אותו הנקב, אם הוא באומא נוקבין באומא, ואם הוא באונא נוקבין באונא, אבל לא מאונא לאומא, ולא מאומא לאונה. ואם דומה נקב ראשון לנקב שני, אומרים כמו שנקב שני אחר שחיטה נעשה אף נקב הראשון אחר שחיטה הוא, וכשירה. נמצא נקב זה בבועא אין סומכין להתירו על ידי דמיון, לפי שבשר הבועא עשוי להשתנות. נמצא נקב בקנה, ואינו ידוע אם קודם שחיטה נעשה או אחר שחיטה נעשה, נוקבין נקב אחר בצדו לדמותו. אין מדמין אלא מן הטבעות לטבעות. אבל לא מן הבשר שבין הטבעות או שתחת הטבעות לטבעות, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה א'. ונראה בעיני שאין סומכין להתיר נקב הקנה על ידי דמיון כשדומה לנקב שנעשה אחר שחיטה אלא בנקב הנמצא בקנה למטה מן החזה שהוא ספק טריפה. אבל אם נפסק רוב הקנה במקום שחיטה, ספק בשחיטה הוא, ואין מתירין אותו על ידי דמיון כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ו. וכן נקב שנמצא בבני מיעים ואינו יודע אם קודם שחיטה נעשה או אחר שחיטה נעשה, נוקבין שם נקב אחר. אם דומין זה לזה כשירה, ואם לאו טריפה. ומעשה היה ודימו נקב ראשון לנקב שני, ולא דמה. ומישמשו בנקב שני ונדמה, והכשירוה חכמי התלמוד, שהרי כמה ידים מישמשו בנקב ראשון לעיין בו. בא זאב ונטל בני מיעים והחזירן כשהן נקובין, אין חוששין שמא היה בהן נקב מתחילה, לפי שכל בהמה שנשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה. ונראה בעיני שלא אמרו הרי היא בחזקת היתר אלא כשהמעשה מסופק, כענין שכתבנו. אבל אם ההוראה מסופקת והמעשה ברור, הרי זה ספיקו להחמיר, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ג בפרק ראשון. שחט הקנה ואחר כך ניקבה הריאה התלויה בו עד שלא נשחט הוושט כשירה. וכן אם שחט הוושט ואחר כך ניקבו בני מיעים התלויין בו עד שלא נשחט הקנה כשירה, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק של מעלה בראיה ח'.
תולעת שפירש מן הריאה וניקב הקרום ויצא אומרים אחר שחיטה ניקב ויצא וכשירה. והוא שנמצא התולעת חוץ לנקב. אבל אם נמצא התולעת בתוך הנקב, נראה בעיני שהיא טריפה, שהרי לא פירש התולעת מן הנקב, ולא נעשה הנקב על ידי התולעת, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ד. כל טריפות שאמרו חכמים אין צריך לבדוק אחריהם, שרוב בהמות כשירות. והואיל ונשחטה הבהמה בכשרות בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה. ואין צריך לבדוק אלא במקום שנראה שם חשש טריפות. חוץ מן הריאה. שבודקין הריאה של כל בהמה, לפי שרוב פעמים ימצאו סרכות בריאה. אמרו חכמים [ביצה כ"ה ע"ב] נטיעות הערלה שממתינין לה שלש שנים מקטעת רגליהם של קצבים, שממהרין לאכול קודם הפשט וניתוח, ופעמים שימצאו סירכות בריאה או שאר סימני טריפות, ונמצא שאכל טריפות, כמו שמבואר בפרק אין צדין. ואם נאבדה הריאה או שהוציאוה בלא בדיקה אין הבהמה נאסרת בכך, לפי שהיא בחזקת היתר עד שיוודע לך במה נטרפה, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ראשון בראיה י"ד. ואין מפרסמין דבר זה לרבים. וכן ביאר המורה.
<h2>דף נ.</h2>
ניקבה הקיבה טריפה. ניקבה במקום הקשת וחלב הקשת סותמו אינה סתימה, לפי שחלב טמא הוא, כמו שיתבאר לפנים בפרק גיד הנשה, וחלב טמא אינו סותם. ניקב במקום היתר וחלב היתר סותמו כשרה, אע"פ שבני בבל אינן אוכלים אותו, הואיל ובני ארץ ישראל אוכלים אותו, דינו כחלב טהור וסתימתו סתימה. וכן כל חלב טהור ומגין על הנקב שהוא שוכב עליו ומהודק בו, חוץ מחלב שעשוי ככובע, כגון החלב השוכב על הלב, שאינו מועיל לסתום הנקב של לב, וכן חלב של כרכשתא אינו מועיל לסתום הנקב שלה לפי שחלב זה עגול הוא ואינו מתהדק על הנקב. כל חלב טמא אינו סותם לפי שאינו מהודק, וכל שאינו סותם בבהמה אינו סותם בחיה, אע"פ שמותר באכילה. נקבה המרה טריפה, נקבה וכבד סותמתה כשרה. ניקב הכבד כנגד נקב המרה טריפה, שכל דבר הסותם הנקב אם נקב כנגד נקב בטלה סתימתו. אם לא נמצאת המרה כלל, כל שכן שהיא טריפה, כמו שביאר מורי זקיני הרב. ואמר בעל הלכות גדולות שטועמין הכבד אם יש בו טעם מרירות כשירה. שהמרה מובלעת שם. נמצאו שתי מרות שאינן שופכות זו לזו כל יתר כנטול הוא וטריפה.
ניקב הכרס או אחד משאר המיעים אע"פ שהליחה שבתוכן היוצאה מהן בדוחק סותמתה טריפה. הדקין דרכן להיות כרוכין יחד ודבוקין זה בזה. והן הנקראים "הדרא דכנתא". ואם ניקב אחד מהם וחבירו הדבוק בו סותמו כשירה. חלחולת שהיא הכרכשתא שניקבה טריפה, והוא שניקבה למעלה מן היריכים אבל למטה במקום שהיא דבוקה לירכים אפילו ניטלה שם כולה כשירה. ובלבד שישתייר ממנה למטה סמוך לפי הטבעת כמלא בטדא בשור, שהוא אצבע אחת לפתרון המורה, וארבע אצבעות לפתרון רבינו חננאל זצוק"ל. ופתרון המורה עיקר כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ח.
<h2>דף נ:</h2>
הבשר החיצון שכנגד בני מיעים הוא חופה את רוב הכרס, ומיעוט הכרס נחבא בתוך הצלעות של חזה והתנוך, אותו בשר החופה את רוב הכרס, שנקרע ברובה, או שנקרע טפח אע"פ שאין בו רוב, טריפה. נקדר אותו הבשר בעיגול, אם היה כסלע כשירה. יותר מכסלע טריפה. וכמה יותר מכסלע כדי שיכנסו שם שלשה גרעיני תמרה בריוח לאחר שיהיו מנוקים מן האוכל שעליהם.
<h2>דף נא.</h2>
המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ טריפה. ניקבו זה לתוך זה כשירה. מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, מצד אחד כשירה, משני צדדין, שמפולש הנקב משני עבריו, טריפה. דרך המחט הנוקב להיות דם נסרך בו. לפיכך אם נמצא בו קורט דם בידוע שלפני שחיטה ניקב. ואם לא נמצא בו קורט דם בידוע שלאחר שחיטה [ניקב] וכשירה. אבל נקבים הנמצאים בלא מחטין אין דרכם להיות בהם קורט דם אפילו אם נעשו קודם שחיטה. ניקב המחט מצד אחד ונמצא דם כנגדו מן הצד השני, בידוע שניקב שני הצדדים. שאם לא כן לא היה דם נמצא מן הצד השני. הוגלד פי המכה, בידוע שהיה נקב זה שלשה ימים לפני שחיטה. ואם לא עברו עליו שלשה ימים למקחו, מקח טעות [הוא], לפי שכבר היה טריפה בשעה שמכרו לו. וכבר ביארנו משפטו בהלכות בבא בתרא בפרק המוכר פירות.
הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה, תולין להקל, ואומרים מדעת הפילה עצמה, והמפלת עצמה לדעת אין חוששין לה. זכרים המנגחים זה את זה אע"פ שעומדין דויון וכואבין מפני הכאתן אין חוששין להם להצריכן בדיקה אם שחטן אע"פ שלא הלכו ואם נפלו לארץ חוששין להן אף משום ריסוק אברים. הגנבים שגונבים בהמות ומשליכים אותם חוץ למחיצותיהם אין חוששים להם להצריכן בדיקה, לפי שנזהרים בהם להשליכם על מתניהם שירוצו לפניהם. ואם נפלו לארץ חוששין להן אף משום ריסוק איברים, כדברי מורי זקיני הרב. וכן אם הניח בהמה למעלה ומצאה למטה. ולשון המורה נראה בשניהם שאף אם נפלו לארץ אין חוששין להן. החזירום הגנבים והשליכום מפני היראה, חוששין להן, שאין נזהרין בהן בחזרתן. ואם מחמת תשובה החזירום נזהרים בהם ואין חוששין להן להצריכן בדיקה אם שחטן ואע"פ שלא הלכו. ואם נפלו לארץ חוששין להן אף משום ריסוק איברים. בהמה שמגררת רגליה תולין בחולי הרגלים ואין חוששין שמא נפסק חוט השדרה. ולד הנולד אין חוששין שמא נתרסקו איבריו מדוחק בית הרחם. ואם יודע שכלו לו חדשיו מותר לשוחטו מיד, ואע"פ שלא עמד על רגליו.
<h2>דף נא:</h2>
שור שמפילין אותו לשוחטו אע"פ שמפילין אותו ממקום גבוה אין חוששין לו, לפי שהוא נועץ ציפורניו עד שמגיע לארץ. הכה את הבהמה על ראשה והלך המטה המכה אותה כלפי זנבה, או שהכה אותה על זנבה, והלך המטה כלפי ראשה, ואפילו הכה אותה כנגד כל השדרה כולה, אין חוששין לה כל עיקר. ואם היו במטה כמה קשרים או שהגיע ראש המטה על קצת אותה השדרה שהכה אותה, או ברוחב השדרה, חוששין לה אף משום ריסוק איברים, והרי דינה כדין בהמה שנפלה ממקום גבוה עשרה. עוף שנחבט על פני המים, אם שט כנגד המים מלא קומתו דיו. אבל אם מהלך עם המים אין הילוכו הילוך, דחוששין לו. ואם היה שום דבר קל שט על פני המים, והעוף קודם לו בשיטתו, אע"פ שהולך עם המים, הרי הילוכו הילוך, ומותר לשוחטו. נחבט על גבי כסות שהוא מתוח אין חוששין לו שאינו נמתח בהידוק. נחבט על גבי חול הגס חוששין לו, על גבי חול הדק אין חוששין לו. על עפר המנופה בנפה חוששין לו, הואיל והוא מנופה נכבש הוא וקשה הוא. על אבק דרכים אין חוששין לו. על התבן העשוי חבילות חוששין לו. ואם אינו עשוי חבילות אין חוששין לו.
בהמה שנפלה ממקום שהוא גבוה עשרה טפחים ושחטה טריפה, חוששין שמא נתרסקו איבריה ונתפרקו ממקום חיבורן בנפילתה ואין הדבר ניכר שנתברר בו על ידי בדיקה. שור שהיה עומד על רגליו ונפל ממקום שהיה גבוה ששה טפחים, הרי הוא כנופל ממקום שהוא גבוה עשרה טפחים, לפי שיש מביטנו עד הקרקע ארבעה טפחים, וששה טפחים, הרי עשרה, כמו שמבואר בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ"א ע"א]. שהתה הבהמה אחר נפילתה מעת לעת, שהוא ארבע ועשרים שעות, ושחטה, אין חוששין לה משום ריסוק איברים. אבל צריכה בדיקה כנגד כל החלל, שמא ניקב אחד מבני מיעיה או נפסק חוט השדרה. והסימנים אינו צריך לבודקם, שקשים הם אצל נפילה. עמדה על רגליה הרי היא כאילו שהתה מעת לעת. ואם פשטה ידה לעמוד הרי היא כאילו עמדה כמבואר בקונטרס הראיות בראיה כ"א. הילכה, אפילו בדיקת איברים אינה צריכה. ואם עקרה רגלה להלך הרי היא כמי שהילכה.
נחבט על גבי הרשתות, אם קשריו מקורבים חוששין לו, ואם הם מרוחקים אין חוששין לו. נחבט על גבי שברי קלחים של פשתן חוששין לו, ואם היו דקים ביותר, כגון הנעורת של פשתן שנופלת ממנו לאחר הניפוץ, אין חוששין לו. נחבט על גבי פשתן הקשור ועשוי חבילות חוששין לו. ואם אינו קשור אין חוששין לו. נחבט על גבי סיב הדקל חוששין לו. חלקוהו לרצועות רך הוא ואין חוששין לו. נחבט על גבי כרי של חיטים וכוסמין חוששין לו. על כרי של שעורים ושיבולת שועל אין חוששין לו. על מיני קיטניות אין חוששין לו, מפני שדרכן להחליק. על תילתן ואפונים חוששין לו, שדרכן להיות נכבשים וכן כל הדומים. עוף שנדבקו כנפיו בדבק ונפל ונחבט, אם בכנף האחד נדבק אין חוששין לו, שהכנף השני מעמידו שלא יפול בחזקה. ואם נדבק בשני כנפיו ונפל ונחבט חוששין לו. עוף שרצצתו בהמה חוששין לו, ואם שהה מעת לעת ושחטו בעודו מפרכס כשר, וצריך בדיקה כמו שביארנו [נ"ו ע"ב].
<h2>דף נב.</h2>
עשרים ושתים צלעות יש לבהמה, אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן. והן צלעות גדולות שיש בהן מוח, לבד מן צלעות הקטנות. אם נשתברו ברוב שני צדדין, כגון שש מכאן ושש מכאן, או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן, טריפה. והוא שנשתברו מחציין כלפי שדרה. ואם נעקרו ממקום חיבורם ברוב שני צדדין טריפה. נעקרה צלע אחת וחצי חולית השדרה עמה טריפה. וכן אם נעקרה אחת מן החוליות, אפילו שבגוף הכסלים שאין שם צלעות כלל, טריפה.
<h2>דף נב:</h2>
הגולגולת שנחבסה ונתרוצצה ברובה טריפה, ואע"פ שלא ניקב הקרום של מוח. ונסתפקו בזה חכמי התלמוד אם רוב גובהה זה הוא רוב גובהה [או] אם הוא רוב היקיפה. ושניהם אסורים מספק, בין רוב גובהה אע"פ שאינו רוב היקיפה [בין רוב היקיפה אע"פ שאינו רוב גובהה], כדברי רבינו יצחק ומורי זקיני הרב. ורבינו משה [פ"י מהלכ' שחיטה ה"ו] מתיר ואין טעם לדבריו כמבואר בקונטרס הראיות בראיה כ"ב. נפחתה הגולגולת וחסרה, אם היה החסרון כסלע טריפה. ואם ניקבה נקבים דקים שיש בהם חסרון מצטרפין כולם לכסלע.
הארי שדרס בידו בבהמה גסה טריפה. והזאב בדקה ולא בגסה. והחתול יש לו דריסה בגדיים וטלאים, אבל לא בכבשים גדולים, וכן הנמיה והשועל. אבל הכלב אין לו דריסה כל עיקר. החולדה אין לה דריסה בגדיים וטלאים, ויש לה דריסה בעופות ואפילו בעוף הגס, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה כ"ג. הנץ יש לו דריסה בעוף הדק, אבל לא בעוף הגס. וכל שכן בגדיים וטלאים שאין לו דריסה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה כ"ג. ועוף הגס הם אווזים ותרנגולים, כדברי המורה. ולי נראה שהתרנגולים עוף הדק הן, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה כ"ד. יש דריסה לנץ אפילו בעופות הגדולים ממנו. ושאר העופות הטמאים יש להם דריסה בעופות שכמותם ולא בגדולים מהם. הגס יש לו דריסה אפילו בעוף הגס, כגון אווזים ותרנגולים וכיוצא בהם.
<h2>דף נג.</h2>
אין דריסה אלא בציפורן, ואם דרס בשן אין חוששין לו, אלא אם ניקב עד החלל חוששין שמא ניקב אחד מבני מיעים. וכן הקוץ שניקב עד החלל. וכן אין דריסה אלא ביד ולא ברגל. ואין דריסה אלא מדעת, אבל אם נפל הדורס והכה בציפורניו שלא מדעת, אין חוששין לו אלא כמעשה קוץ בלבד. הכה הדורס בידו ולא הספיק להשמיט ידו מעל הנדרס עד שנקטעה כשירה, לפי שבשמיטת ידו מטיל הארס בכעסו והרי נקטעה ידו עד שלא נשמטה. [חתול] פעמים חוששין לספק דרוסה ופעמים אין חוששין. כיצד היו גדיים וטלאים בעדר, ספק נכנס ביניהם חתול, ספק לא נכנס, ספק חתול היה שיש לו דריסה, ספק כלב [היה] שאין לו דריסה, הולכין עליו להקל ואומרים כלב היה. וכן העוף שיצא מוכה מבין הקנים אין חוששין שמא חתול דרסו, אלא תולין בקנים. וכן אם ראינו שנכנס חתול בין הטלאים או ארי בין השוורים, והוא שותק והן שותקין, או שהוא צועק והן מקרקרין, או שהרג אחד מהן, אומרים נח מכעסו ותולין בכל אלה להקל. ואם נמצאת ציפורן תלושה על גבי אחד מהן חוששין לו שמא ציפורן של דורס הוא שדרסו כמבואר בקונטרס הראיות בראיה כ"ה. וכן אם נמצאת שם מקום ציפורן חוששין. היה הדורס שותק והן מקרקרין, הדבר מוכיח שהוא דורס בהן, וחוששין להם לכולם שמא דרסם.
<h2>דף נג:</h2>
הבדיקות הללו האמורות בדריסה, ובנפילה שאינה יכולה להלך, שצריכות בדיקה ברוב האיברים שלהם כמו שביארנו, וכן כל כיוצא בהן מן הבדיקות הדקות, אין סומכין לבודקן בדורות הללו, אלא אסורות מספק כדברי בעל הלכות גדולות. והמורה אומר, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ומורי זקיני הרב אומר כדברי בעל הלכות גדולות, והוסיף לומר שאף בנקב הנמצא בריאה אחר שחיטה שמדמין להן נקבים אחרים כמו שביארנו אין סומכין בזמן הזה להתירן על ידי בדיקה. ולי נראה שהספק הנולד קודם שחיטה ספק תורה הוא, לפי שהבהמה בחזקת איסור היא ואין מתירין אותה בזמן הזה על ידי בדיקה. אבל ספק הנולד אחר שחיטה ראוי לומר בו נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיוודע לך במה נטרפה. ואף בזמן הזה מתירין אותה מספק על ידי בדיקה, כמבואר בקונטרס הספיקות בראיה כ"ח. ספק דרוסה אסור למוכרה לגוי כשהיא חיה, שמא יחזור וימכרנה לישראל. וכן כל ספק טריפה שאין הדבר ניכר. הבשר שנתמסמס וניקב עד שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי, הרי הוא כאילו אינו, ואם הבהמה נטרפת בנטילת אותו בשר הרי הוא כמו שניטל וטריפה.
אחת ספק דרוסה ואחת דרוסה ודאית שלא ידענו באיזה מקום נדרסה, צריכה בדיקה מכף הגולגולת ועד הירכים. שאם האדים הבשר בידוע שאותו האודם ארס הדורס. ואף על פי (כן) שהוא בכל שהו סופו לנקב ולשרוף האיברים שהבהמה נטרפת בהן. ואם לא נמצא שום אודם כשירה. הסימנין אין חוששין לאודם הנמצא כנגדם, אלא עד שיאדימו סימנין עצמן. והוושט אין לבדוק בו אודם דריסה מבחוץ, לפי שכולו אדום. אלא מהפכו לאחר שחיטה. ואם נמצא שם אודם כל שהו טריפה, ואם לאו כשירה. ואין לחוש שמא שחט במקום האודם, שדרך האודם להתפשט, וניכר הוא חוץ למקום חתך השחיטה, כמו שביאר מורי זקיני הרב בראש הפרק. יש מי שאומר שאין חוששין לאודם הנמצא כנגד בני מעים אלא בדרוסה או בספק דרוסה, כמו שביארנו, אבל בהמה שאינה מסופקת בדרוסה אין חוששין לאודם הנמצא בה. ומורי זקיני הרב חושש לאותו האודם. וכדברי המתיר נראה לי כמבואר בקונטרס הראיות בראיה כ"ז.
<h2>דף נד.</h2>
אין להוסיף על הטריפות שמנו חכמים. וכבר היו צדי חיות מכים בגיד הנשה והורגים, ופעמים מכים בכליות והורגים ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין להוסיף על הטריפות אלא מה שמנו חכמים על פי הקבלה.
ניטלה האום שהוא הרחם כשירה. ניטל לחי התחתון כשירה, והוא שלא נעקרו הסימנים ממקום שהם מחוברים. וכבר ביארתי בקונטרס הראיות בראיה ל' שלא הוצרכו לומר שאם ניטל לחי העליון כשרה, אם היה עצם הגולגולת וקרום של מוח קיים כמשפטו. בהמה שנגלד ונפשט עורה מעליה, אם נשתייר מעורה על פני כל השדרה כרוחב סלע, או רוחב סלע על ראשי פרקים בלבד, או רוחב סלע על מקום טיבורו בלבד, כשירה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ל"ג. ניטל ברוחב סלע מעל פני השדרה, וכן רוחב סלע מעל ראשי פרקים בלבד, וכן רוחב סלע מעל מקום טיבורו ושאר כל עורה קיים, הרי זה ספק בתלמוד ואסורה מספק. כל טריפות שמניניו בבהמה הרי זה ספק. וכן בעוף כיוצא בהן באיברים שדרכן להמצא בזה כמו בזה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ל"ד וראיה מ'. יתר עליהן בעוף, שאם נשבר עצם הגולגולת, אע"פ שלא ניקב קרום של מוח, טריפה. בד"א בעוף הגדל במים, אבל בעוף הגדל ביבשה נשבר העצם או שהכתה חולדה בשיניה ולא ניקב קרום של מוח כשירה. כיצד בודק לידע אם ניקב הקרום אם לאו, מכניס אצבעו לתוך פיו ודוחק המוח כלפי מעלה, אם מבצבץ ויוצא בידוע שניקב הקרום, ואם לאו כשירה. אווזים הגדילים במים, דינם כעוף מים. ושאינם גדילים במים דינם כעוף יבשה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ל"ה.
<h2>דף נה:</h2>
ניטל הטחול כשירה. וכן אם ניקב לצד הדק שלו, ואם ניקב לצד העבה שלו טריפה, בין אם ניקב בידי אדם בין אם ניקב בידי שמים, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ל"ה. ואם לא פילש הנקב עד העבר השני, אם נשתייר בו שלם כעובי דינר זהב כשירה. ניטלו הכליות כשירה, וכן אם ניקבו בידי שמים, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ל"א. ואם לקתה בידי שמים אפילו אחת מן הכליות, כגון אם היתה מליאה ליחה או מים עכורים או מים סרוחים, אע"פ שהם זכים, טריפה. והוא שהגיע אותו הלקות במקום חריץ הכוליא, שהיא הגומא הנראית באמצעית הכוליא מבחוץ. והוא מקום תלייתה הדבוק בחלב, שהוא תחת המתנים, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ל"ב. אם היו מי הכוליא זכים ולא הסריחו כשירה. ואומרים הגאונים שאם נמצא דם בתוך הכוליא, דרך בריאתה הוא וכשירה. כוליית בהמה דקה שהקטינה כפול הלבן, שהוא גרעין של בוסר, טריפה. ובבהמה גסה כענבה בינונית.
<h2>דף נו.</h2>
העוף שנפל לאור ונחמרו ונכוו בני מיעיו, אם נשתנה מראיתם, כגון שהוריקו הריאה והכבד שהם אדומים, או שהאדימו המיעים שהם ירוקים, טריפה. ושיעור שינוי מראיתם כשיעור נקיבתן. ונראה בעיני שגם הבהמה אם נחמרו בני מיעיה טריפה. והוא שיודע שנשתנה מראיתם מחמת האור. אבל העוף אם נשתנה מראיתו, בידוע שמחמת האור הוא, שכך אמרו חכמים, הוריקה כבד כנגד בני מיעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה וטריפה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ל"ו. הוריקה הכבד שלא כנגד בני מיעים כשירה, שהרי אפילו אם ניטלה ונשתייר ממנה כזית כשירה. שלקן וחזרו למראיתן כשירה. וכן אם היו כמראיתן ושלקן ונשתנה מראיתן כעין שביארנו טריפה.
<h2>דף נו:</h2>
ניקב הזפק של עוף כשירה. ואם ניטל טריפה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ל"א. גגו של זפק הנמתח עם הוושט דינו כוושט. ומורי זקיני הרב אומר שגם הראש השני הנמתח עם הקרקבן דינו כקורקבן שנקיבתו במשהו. יצאו בני מיעיה לחוץ ולא ניקבו כשירה, והוא ששחטה עד שלא היפך בהן, אבל אם היפך בהן כבר עירבב המכונות שלהם ואינה יכולה לחיות וטריפה. נמרטו כנפיה, ואפילו ניטלה כל נוצתה, כשירה.
<h2>דף נז.</h2>
כנף העוף שנשמטה ונעקרה מעיקרה כשירה. אבל חוששין שמא נקרעה הריאה בשמיטת הכנף, שהיא יושבת בין הצלעות שתחתיה. לפיכך נופחין הריאה בשפופרת קטנה, ואם מוציאה רוח טריפה. בהמה שנשמטה ידה מעיקרה כשירה ואין חוששין לה. עצם הירך שנשמט ממקום, שהוא מחובר בחור עצם האליה, אם נרקב ונתאכל הגיד הקטן שביניהם המחברן, טריפה. ואם לא נרקב הגיד אע"פ שנפסק כשירה. ואם נשמטה כל הירך בין בבהמה בין בעוף טריפה. נחתך רגלה, מן הארכובה ולמטה כשירה, מן הארכובה ולמעלה טריפה.
וארכובה זו נחלקו בה חכמי התלמוד [ע"ו ע"א], יש מי שאומר שהוא הקפץ התחתון שבין עצם השוק לעצם התחתון משהיא הארכובה הנמכרת עם הראש. והמורה פסק כדבריו. ויש מי שאומר שהוא הקפץ העליון שבין עצם השוק לעצם הקולית שלמעלה ממנו. ואם נחתך בעצם השוק כשירה. ומורי זקיני הרב פוסק כדבריו. ודבריו נכוחים כמו שביארתי ראיותיו [בקונטרס הראיות] בפרק שלפנינו. נשבר העצם למעלה מן הארכובה, ויצא לחוץ, אם עור ובשר חופין את רוב היקיפו של עצם ורוב עובי חללו כשירה, ואפילו נפל קצת מן העצם ונשבר רואין אותו כאילו הוא שם. והוא שיהיה הבשר יתיר והעור משלימו. ואין עור משלים לבשר אלא אם [כן] היה העור חזק ומהודק על העצם, כמו שביאר מורי זקיני הרב. ועור הבשר הרי הוא כבשר. היה הבשר חופה את רוב העצם מתלקט מעט מעט, או מתרוסס, או שניקב, או שנקלף, או שנסדק, או שניטל שליש התחתון של בשר ועליונו קיים, הרי זה ספק ואסורה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ט' בפרק שלפנינו. וגידין הרכין שסופן להקשות אין נחשבין כבשר. ובשר שנתמסמס שדרך הרופא לגוררו הרי הוא כאילו אינו. נשבר העצם למטה מן הארכובה ואין עור ובשר חופין את רובו, כמו שביארנו, הבהמה מותרת והאבר אסור מן השבירה ולמטה מדברי סופרים.
ניטל צומת הגידין אע"פ שלא נשבר העצם טריפה. שלשה גידין הן. צמותין ומחוברין יחד, והן אדוקין בסוף עצם השוק כשתים ושלש אצבעות, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו בראיה ה'. ולמעלה משם הם נפרדים מן העצם וצמותין יחד עד מתפשטים והולכים בבשר. ועצם קטן הנקרא ערקום יש בין עצם השוק לפרק התחתון. ואם נחתכו כנגד הערקום עצמו כשירה. מן הערקום ולמעלה טריפה. ואפילו במקום שהם אדוקים בעצם. וכן כל מקום שיחתכו ממקום שהם צמותין ועד מקום שמתפשטים טריפה. ושיעורו ארבעה בטדים בשור, שהן ארבע אצבעות כפתרון המורה ומורי זקיני הרב. ובהמה דקה בעוד שהן בולטין ואינן נבלעין וגם קשין כגידין ואינן רכין כבשר, גם עומדין בגידולן ואינן מקטינין, וגם הם לבנים כגידין, הן הנקראים צומת הגידין. ומשם ולמעלה אע"פ שנראין זכין, הואיל ואינם לבנים כגידים, הרי הם כבשר, ואם נחתכו שם כשרים. הגידים הללו, האחד הוא עב, והשנים הם דקים. אם נפסקו שנים הדקים, הואיל ונשתייר הגדול שלם, הרי רוב בנין הגידים קיים, וכשירה. וכן אם נפסק הגדול ושני הקטנים קיימים, הרי רוב המנין קיים וכשירה. נפסקו רוב כל אחד ואחד טריפה. ויש אומרים [ע"ו ע"א] שצומת הגידים הזה שאמרנו הוא הגידים שאחרי הרגל. ויש אומרים שהם הגידים שלפני הרגל. וירא שמים ראוי לו להחמיר בין בגידים שלפני הרגל בין בגידים שאחרי הרגל, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו בראיה ו'. העוף ששה עשר גידים יש לו בסוף עצם השוק, אם נפסק אחד מהם טריפה. ואם הוכה ונחבל במקום צומת הגידים צריך לבדוק בדיקדוק עד שימצא כל ששה עשר חוטין קיימים. ומעולם לא ראיתי ולא שמעתי שבדק מורי זקיני הרב בדיקה זו. שזו אחת מן הבדיקות הדקות היא, ואין נזקקין לה בזמן הזה, אלא הרי היא אסורה מספק. וכענין זה כולו מבואר בפרק שלפנינו [שם].
<h2>דף נח:</h2>
כל יתר כנטול הוא דומה. לפיכך בהמה שנולדה בשלש רגלים אחרונים הרי היא כמי שנחתכה אחת מן השתים מן הארכובה ולמעלה וטריפה. וכן בהמה שנמצאו בה שני בני מיעים, שדרך המיעים להמשך מראש הקיבה בחוט אחד. ואם היו שני חוטין נמשכין משני ראשים טרפה. וכנגדו בעוף כשירה, שיש עופות שדרכן בכך. ולא אמרו בבהמה טריפה אלא בששני חוטי מיעים יוצאים משני מקומות של קיבה. אבל אם יוצאים שניהם ממקום אחד כשירה. והוא שיתחברו החוטין בסוף רוחב אצבע ויחזרו להיות חוט אחד, כמו שביאר מורי זקיני הרב. [ס"א כמו שביאר המורה] וכן כל מעי שנמצא יתר, שאין דרכו בכך [כגון] שני סניא דיבי ואינם שופכים זה לזה טריפה. נמצא מעי מן המסס לבית הכוסות, יש בהמות וחיות שדרכם בכך, וכשירה. נמצא מעי מבית הכוסות לכרס אין בכך כלום וטריפה. בהמה שאחזה דם או שאכלה סם הממית את הבהמות, מותרת משום טריפה, ואסורה משום סכנת נפשות. הלעיטה עלין של חילתית כשירה. קורט של חילתית טריפה מפני שנוקב בני מיעיה. כל בהמה ועוף שנולד בהן ספק טריפה, אם חיו אחר כך שנים עשר חודש או אם היתה נקיבה ועיברה וילדה, הרי זו בחזקת כשירה. שהטריפה אינה חיה עד שנים עשר חודש ואם היא נקיבה אינה יולדת. ונראה בעיני שהטריפה הוודאית אסור להשהותה, שמא יבואו בה לידי איסור תקלה, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק גיד הנשה בראיה ז'. עוף שהיה ספק טריפה והטיל בצים, כל בצים שיולדת בטעינה ראשונה משהין אותם, אם חזרה וטענה עוד טעינה שניה כדרך העופות, בידוע שהיא כשירה, והיא וביציה מותרות. ואם לא חזרה וטענה טעינה שניה חוששין שמא טריפה היא, והיא וביציה אסורות.
<h2>דף נט.</h2>
סימני בהמה וחיה מפורשים בתורה שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. ואמרו חכמים ואין לך בהמה וחיה שפרסותיה סדוקות ואינה מעלה גרה אלא חזיר. לפיכך המוצא חיה שפרסותיה סדוקות ומכיר בה שאינה מין חזיר בידוע שהיא מעלת גרה ומותרת באכילה. וכל בהמה שאין לה שינים מלמעלה בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה וטהורה חוץ מבן גמל. וכן כל בהמה יש לה קרנים בידוע שיש לה טלפים ופרסותיה סדוקות, כמו שמבואר בפרק בא סימן התחתון [נדה נ"א ע"ב].
<h2>דף נט:</h2>
ואלו הן סימני חיה שחלבה מותר, כל שקרניה מפוצלות בידוע שהיא חיה וחלבה מותר, ואין צריך לסימן אחר. ואם אין קרניה מפוצלות, רואין אם הן כרוכות, שהן עגולות כקרני השור, וגם הן הדורות, שהן עשויות כחצי לבנה, ולא שוכבים לאחוריהם כקרני העז. והמורה גורס "חדודות", שיהיו חדין למעלה כקרני צבי ואיל. וגם הם חדוקות, שעשויות סדקים סדקים, ומובלעים הסדקים זה בזה, בידוע שהיא חיה וחלבה טהור. ואם חסר אחד מאלו הסימנים חלבו אסור, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה מ"א. כוי נסתפקו בו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא. וכן יש שאר מינים שנסתפקו בהם קצת החכמים, לפי שאין בהם כל הסימנים הללו, וחלבו אסור מספק ודמו טעון כסוי. קרש, אע"פ שאין לו אלא קרן אחת, מין חיה הוא וחלבו מותר.
<h2>דף סא.</h2>
סימני העוף לא נתפרשו בתורה, אבל אמרו חכמים ארבעה סימני טהרה מתירין. שיש להן זפק ואצבע יתירה וקרקבנו נקלף ואינו דורס ואוכל. והנשר שהוא הראשון לעופות הטמאים אין לו אחד מאלה הסימנים. עשרים וארבעה עופות טמאים הם בין אותם המפורשים בתורה ובין אותם שלמדו חכמים מריבוי המקרא, שכתוב במקצתם "למינה למינו למינהו". עשרים מהם יש להם שלשה סימני טהרה שוין, וכולן דורסין, שהרי הנץ אחד מהן ודורס. העורב יש לו שני סימני טהרה ודורס. פרס ועזניה יש להן סימן אחד של טהרה, האחד דורס, והאחד אינו דורס. מי שבקי בהן ובשמותיהם ומכיר העוף שאינו מהם, בידוע שהוא טהור, שאין לך טמאים בעופות אלא המינים הכתובים בתורה בלבד, והכתוב פרט בהן לפי שהן מועטין מן המנין [של] הטהורים.
<h2>דף סג:</h2>
ונאמן הצייד לומר עוף זה התיר לי פלוני צייד, והוא שמוחזק לנו אותו צייד שבקי בהם ובשמותיהם. [אבל] מי שאינו בקי בהן אינו אוכל עוף טהור אלא במסורת, שהוא מקובל מאנשים כשירים שעוף זה נאכל. או שהיה מוחזק לרבים מימות אבותיהם. אם אין מסורת בידו אל יסמוך על סימני טהרה, לפי שאינו יכול להכיר אם דורס אם אינו דורס. שאם אין רואים אותו דורס עכשיו, שמא יראו אותו דורס בשאר הימים, שכן בימי חכמי התלמוד היו מחזיקים עוף אחד [שהוא] טהור שאינו דורס, ולבסוף ראוהו שדרס וטימאוהו. שכל עוף הדורס ואוכל בידוע שהוא מין [מן] המינים הכתובים בתורה. וכל עוף שחולק את רגליו כשמותחין לו חוט, שתים לכאן ושתים לכאן, או שקולט המאכל מן האויר ואינו מניחו לארץ עד שיאכלנו, בידוע שהוא דורס וטמא. וכן עוף השוכן בין הטמאים טמא. והזרזיר שהוא עוף מנומר טמא, לא הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה מ"ז. עוף הבא בסימן אחד של טהרה ולא ראינוהו דורס, בידוע שהוא טהור, ואין צורך בו למסורת, ואין חוששין שמא ידרוס והוא מן הטמאים. [לפי] שלא ימצא עוף בסימן אחד שדורס אלא מין פרס או עוזניה, ופרס ועוזניה אינם מצויים ביישוב. ואם ראינו שדורס, בידוע שהוא מין פרס או עוזניה. אמרו הגאונים שמסורת בידם שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד אלא אם [כן] היה אותו סימן שקורקבן נקלף ביד, ולא (ש)יהא צריך לקלפו בסכין, ואם הניחו בחמה עד שנרפה ונקלף ביד כשר. אבל שאר הסימנים אין סומכין על אחד מהן להתיר עוף הבא בסימן אחד. ובדברי רבינו משה [פ"ח מהלכ' מאכ"א הי"ח] מצאתי כן.
<h2>דף סד.</h2>
ביצת עוף טמא אסורה מן התורה, שנאמר [ויקרא י"א] ואת בת היענה לרבות ביצתה. ולוקה עליה כמו העוף עצמו, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה מ"ו. כל ביצה ששני ראשיה כדין או שניהן חדין, או שהיה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים, בידוע שהיא של עוף טמא. חלמון וחלבון מעורבין זה בזה, בידוע שהיא ביצת השרץ, ואם ריקמה ואכלה חייב עליה כשרץ עצמו. ראשה אחד כד וראשה אחד חד וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים, יש שהיא טמאה, ויש שהיא טהורה, שהרי ביצת העורב דומה לביצת היונה. הלוקח בצים מן הגוים ורואה שאין בהם סימן טומאה, אם אמר לו הגוי "של עוף פלוני טהור", הן מותרין, ואין חוששין שמא של עוף נבילה או של עוף טריפה [הן] שביציהם אסורות. והוא שיאמר לו הגוי (שמא) [שהיא] של עוף פלוני טהור, [סומכין עליו], שאם לא יימצא של אותו עוף יימצא שקרן ובוש הוא לשקר. אבל אם אמר "של עוף טהור" סתם, הואיל ויכול להשמט ממנו בשקריו, אין סומכין עליו. ומורי זקיני הרב אומר שלא אמרו כן אלא בשאר בצים. אבל ביצי התרנגולת מוחזקין הן לכל ומותר לקנותן מן הגוי בלי שום עדות. אין מוכרין ביצת טריפה לגוי, שמא יחזור וימכרנה לישראל, אלא אם כן היא טרופה בקערה. לפיכך אין לוקחין מן הגוי ביצה טרופה בקערה אפילו אם הכיר שהיא של עוף טהור. ואע"פ שביצת טריפה אסורה אפרוח הנולד ממנה מותר. גיעולי בצים שהתרנגולת מגעילתן ומפילתן עד שלא נגמרו מותרין. ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם. נמצא עליה קורט דם בחלבון שלה זורק את הדם ואוכל את השאר. ואיסור הדם מדברי סופרים, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה מ"ד. נמצא הדם בחלמון שלה, כל הביצה אסורה, לפי שהיא דומה לביצת תרנגולת שיש בה אפרוח שאסורה מדברי סופרים. ונראה בעיני שלא נאמר כן אלא בביצים מוזרות, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה מ"ה. ואם בא האפרוח לאויר העולם מותר כשאר עופות.
<h2>דף סה:</h2>
ארבעה מיני חגבים טהורים כתובים בתורה, סלעם חרגול חגב ארבה, וכל אחד מהם יש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולים הם הכרעים וכנפיו חופין רוב אורכו ורוב היקיפו. כל שימצא באלה הסימנים טהור, בין יש לו זנב בין אין לו זנב, בין ראשו ארוך בין אין ראשו ארוך. ואע"פ שאין לו סימנים הנזכרים עכשיו, הואיל ועתיד לגדלן לאחר זמן טהור. והוא ששמו חגב. [אבל] אם אין שמו חגב, אע"פ שיש לו כל הסימנים, או אם חסר אחד מאלה הסימנים אע"פ ששמו חגב טמא, והרי הוא בכלל שרץ העוף. ולפיכך אין אנו אוכלים חגבים בזמן הזה על ידי הסימנים, שאין אנו יודעים מי שמו חגב ומי אין שמו חגב. החגב הטהור אסור לאוכלו כשהוא חי, לפי שהוא דבר מאוס, ועובר עליו משום אל תשקצו את נפשותיכם כמו שמבואר במסכת שבת פרק רבי עקיבא [צ' ע"ב].
<h2>דף סו.</h2>
שני סימני טהרה נאמרו בדגים, סנפיר וקשקשת. ואפילו אין בדגים אלא שני קשקשים טהור. וכל שיש לו קשקשת בידוע שיש לו סנפיר. ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. ואע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, או שהיתה לו קשקשת ובשעת עלייתו מן הים נשרה, טהור. סימן מובהק עוד בדגים, כל דג שזנבו מפוצל, אם היו הפיצולים שווים, בידוע שיש לו קשקשת, ואע"פ שאין לו עכשיו עתיד לגדל לאחר זמן ואם ראשי הפיצולים האחד ארוך מחבירו, בידוע שאין לו קשקשת, כמו שכתב מורי זקיני בשם לקח טוב. אבל בדג שאין זנבו מפוצל דומה זנב הטמא לטהור ברוב דגים. כל שאין לו סנפיר וקשקשת לוקין עליו משום שרץ המים, בין שהוא גדל במים ובנחלים, בין שהוא גדל בכל מים הנובעין. אבל הגדל במים מכונסים, כגון בורות שיחין ומערות, וכל שכן הגדל במים שבכלים מותר.
<h2>דף סז.</h2>
וכן תולעים הגדלים ביין או בשאר משקין מותרין, ואפילו פירשו לדופני הכלי של יין. וכן שרץ המים שפירש לדופני הבור וחזר למים הואיל ולא פירש ממקום גידולו מותר. אבל אם פירש לדבר אחר וחזר למים או ליין, הואיל ושרץ על גבי דבר שאינו מקום גידולו, הרי הוא כשרץ השורץ על הארץ. לפיכך יזהר אדם שלא יסנן יין או שכר בלילה על גבי קסמים וכיוצא בהם, שמא יפול השרץ על הקיסמים ולא יראה אותם, ומהם יפול ליין ועובר עליו משום שרץ השורץ על הארץ. קישות שהתליעה באיביה, וכן כל פרי שהתליע בעודו מחובר לקרקע, עובר עליו משום שרץ השורץ על הארץ. וכל פרי שרגיל להתליע במחובר צריך לבודקו שמא יש בו תולעת. וכן [הוא] בדברי רבינו משה. ואם לאחר שנתלש הפרי התליע מותר. ואם פירש השרץ מן הפרי אסור. פירש ומת בנפילתו מיד עד שלא שרץ על הארץ, או שפירש מקצתו, או שפירש לאויר העולם, או שפירש מתוך הפרי על גבי הפרי, או שפירש מתוך הגרעינה על גבי הגרעינה. כל [אלה] נסתפקו בתלמוד ואסורין מספק. ואם פירש לאחר שמת מותר. ויש שאוסרין כמבואר בקונטרס הראיות בראיה מ"ט. היה אוכל אוכלין וטעם טעם פישפש בתוך פיו הרי זה יפלוט, כמו שמפורש בפרק הרואה כתם [נדה נ"ח ע"ב]. וכן היא שנויה בתרומות [פ"ח מ"ב] פירות ששהו לאחר תלישתן שנים עשר חודש אין חוששין לתולעים שבתוכם, שכל דבר שאין בו עצם אינו מתקיים שנים עשר חודש, ובידוע שאחר שנתלשו התליעו, ואין צריך לבדוק אחריהן כלל, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ל"ט. בשר בהמה שהתליע מחיים תולעת שלו אסור, לפי שאין הבשר ניתר אלא בשחיטה ואין שחיטה מועלת לתולעת. אבל הדגים שאינם טעונים שחיטה תולעת שלהם מותרת אפילו התליעו מחיים. אבל תולעים הנמצאים בראש הדג או שנמצאו בתוך בית הרעי אסורים, לפי שאינם גידוליו מגופו, אלא ממקום אחר הם באים. דג טמא שבלע דג טהור, מותר הטהור באכילה. דג טהור שבלע דג טמא, אסור הטמא באכילה לפי שאינו גידולו, כמו שמבואר בבכורות בפרק הראשון [ז' ע"ב]. הנחשים והעקרבים והשילשולים והחיפושית והנדל וכל הדומין להן כולן חייבין עליהן משום שרץ השורץ על הארץ. האוכל פוטיתא, שהוא שרץ המים, לוקה ארבע מלקויות. שארבעה לאוין כתובין בו בתורה. נמלה, שהיא שרץ הארץ, לוקה חמש. צרעה, שהיא שרץ העוף לוקה שש, ששש לאוין כתובים בה [מכות ט"ז ע"ב]. (הנחשים והעקרבים והשילשולים והחיפושית והנדל וכל הדומין להם, כולם חייבים עליהם משום שרץ השורץ על הארץ). למה הוזכרה יציאת מצרים בפרשת שרצים אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי למצרים בין טיפת בכור לטיפה שאינה של בכור אני עתיד ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאים לקרבי דגים טהורים ומוכרם לישראל, כמו שמבואר בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"א ע"ב]. צדי חיה עופות ודגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותר למוכרן, אבל אסור לצודן לכתחילה כדי למוכרן, כמו שמבואר בפרק כל שעה בהלכה ראשונה [פסחים כ"ג ע"א]. וכן אין עושין סחורה בנבילות וטריפות או בשקצים ורמשים. כמו שמבואר במשנ' שביעית. וכל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה. ודבר שאיסורו מדברי סופרים מותר לעשות בו סחורה. ואע"פ שאדם מגדל חמור וגמל וכיוצא בהן, אין אדם מגדלן אלא למלאכתו. וזה מבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק מרובה [ב"ק פ"ז ה"ז]. ונראה בעיני שאסור לעשות סחורה בחלב, כשם שאסור לעשות סחורה בנבילה, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק כל שעה.
<h2>דף סח.</h2>
בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו לחוץ, ואח"כ שחטה, העובר מותר באכילה כמו בהמה עצמה. והאבר שבחוץ אסור, שנאמר [ויקרא כ"ב] ובשר בשדה טרפה [לא תאכלו], בשר שיצא חוץ למחיצתו וראה פני שדה הרי הוא כטרפה. ואפילו חתך האבר שבחוץ מקום החתך העומד על שפת הרחם ורואה פני האויר אסור. ואם יצא רוב האבר לחוץ ומיעוטו בפנים, אף המיעוט שבפנים נאסר כאילו יצא, כמבואר בקונטרס הראיות בראייה ס. החזיר העובר את האבר ואחר כן שחטה, מיעוט האבר שלא יצא וגם מקום החתך שלא יצא לחוץ מותר. אבל היוצא לחוץ קודם שחיטה אסור לעולם. ואפילו יצא העובר חי לאחר שחיטת אמו וחי כמה שנים, אותו האבר שיצא לחוץ אסור לעולם, שהרי לא ניתר בשחיטת אמו, והוולד עצמו אין לו שחיטה, שהוא כשחוט ממעי אמו. ואם היתה בהמה זו חולבת נסתפק התלמוד בחלבה, ואסור מספק. הוציא העובר את ראשו הרי הוא כילוד כולו, ושוב אינו ניתר בשחיטת אמו. ואע"פ שהחזיר ראשו לפנים קודם שחיטה אין אותה חזרה מועלת לו, ואינו ניתר אלא בשחיטת עצמו אם הוא בן קיימא. הושיט הרועה את ידו לפנים וחתך מן העובר שבמיעיה והניחו שם, ואחר כך שחטה, ניתר אותו החיתוך בשחיטת בהמה. אבל אם חתך מן הטחול או מן הכליות, שהן מאיברי גופה, והניחן שם ושחטה, אין איברי גופה החתוכין ניתרין בשחיטת הבהמה.
<h2>דף סט.</h2>
כל ולד שנמצא במעי הבהמה לאחר שחיטה ניתר בשחיטת אמו, ואפילו היו פרסותיו קלוטות כבהמה טמאה. וחלבו וגיד הנשה שלו מותר. ודמו אסור. יצא לאויר העולם אע"פ שפרסותיו קלוטות ודומה לבהמה טמאה הרי הוא ניתר בשחיטת עצמו כשאר בהמה טהורה, שהיוצא מן הטהור טהור. בא זה שפרסותיו קלוטות ודומה לבהמה טמאה על בהמה טהורה והוליד קלוט כמותו הרי זה הקלוט השני שיצא לאויר העולם אסור, כמבואר בקונטרס הראיות בראייה א'. מצא במעי הבהמה דמות יונה אסור באכילה, שהתורה אמרה וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו, פרסה או פרסות שבתוך הבהמה תאכלו, אבל דמות יונה שאין לו לא פרסה ולא פרסות אסור. מצא בה בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות אע"פ שיש לה פרסה או פרסות אסורה. והיא השסועה שאסרה תורה כמו שאמר רב בפרק המפלת [ע"ט ע"א].
<h2>דף עד.</h2>
שחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי ניתר בשחיטת אמו ואפילו חי כמה שנים לאחר שחיטת אמו מותר לאוכלו בלא שחיטה מן הדין מפני שהוא כשחוט ממעי אמו, והוא הנקרא "בן פקועה". אבל חכמים הטעינוהו שחיטה משעה שהלך על גבי קרקע לפי שהוא דומה לשאר הבהמות הצריכות שחיטה. וחלבו וגידו אסור. ואם נעשה טרפה מותר כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ד'. אע"פ שוולד זה הוא כשחוט ממעי אמו, אם חרש בו בשור ובחמור או שהרביעו כלאים לוקה. וכן פודין בו פטר חמור אם היה שה. וכן נראה בעיני שנוהג בו איסור אותו ואת בנו, הואיל והוא טעון שחיטה מדברי סופרים. וכן מוכח בתוספתא [פ"ו ה"ב] שכל הטעון שחיטה נוהג בו איסור אותו ואת בנו.
<h2>דף עה:</h2>
בא אותו הוולד על בהמה הצריכה שחיטה מן התורה והוליד בן, אותו הבן צריך שחיטה מצד אמו, ואין לו תורת שחיטה מצד אביו. לפיכך אין לו תקנה לעולם, ואפילו בשחיטה. השוחט את הטרפה ומצא עובר במיעיה, אינו ניתר בשחיטת אמו טרפה ואם יצא לאויר העולם חי, ניתר בשחיטת עצמו. והוא שידוע לנו שכלו לו חדשיו, או שחיה שמונה ימים אחר שחיטת אמו.
<h2>דף עז.</h2>
השוחט את הבהמה ומצא בה שלייה, נפש היפה תאכלנה. יצתה מקצתה ואחר כך שחטה, אף מה שבפנים אסור, שאין שלייה בלא וולד, וחוששין שמא יצא ראש הוולד באותו המקצת והרי הוא כילוד כולו קודם שחיטת אמו. בהמה המבכרת שהיא מקשה לילד, מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, שאינו קדוש לבכורה עד שיולד רובו דרך הרחם. חתך אבר אבר והניח לפניו עד שהשלים רובו, הרי הוא כילוד, וקדוש לבכורה, ואסור להאכילו לכלבים. אלא טעון קבורה. והנולד אחריו פטור מן הבכורה, ואפילו אם יצא הראשון אבר אבר. ונאכל לכלבים. המבכרת שהפילה שליא, ישליכנה לכלבים, שרוב היולדות וולד שאינו קדוש לבכורה יולדות, או נדמה למין אחר, או נקבה.
<h2>דף עח.</h2>
אותו ואת בנו שאסרה תורה לשחוט ביום אחד איסורו נוהג בכל מקום ובכל זמן בין בחולין בין במוקדשין. ואינו נוהג אלא בבהמה טהורה, שהן בכלל שור ושה, שנאמר שור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ואם עבר ושחט מותר באכילה.
<h2>דף עט:</h2>
צבי הבא על העז וילדה, השוחט אותה העז ואת בנה ביום אחד לוקה, שהרי אני קורא אותו שה ובנו. אבל תיש הבא על הצביה וילדה, השוחט הצביה ובנה פטור, שה ובנו אמרה תורה ולא צבי ובנו. בא הצבי על העז וילדה בת, ואותה הבת ילדה בן, ושחט אותה ואת בנה, הרי זה לוקה משום אותו ואת בנו, שבת העז הרי היא כעז. בא תיש על הצביה וילדה בת, והבת ילדה בן, ושחט הבת ובנה, הרי היא אסורה, שמא חוששין לזרע האב שהיה תייש. ואין לוקין עליו מספק, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה א'.
<h2>דף פב.</h2>
שנים שלקחו פרה ובנה ובאו לדין בו ביום שקנו, איזה שלקח ראשון ישחט ראשון, שעל מנת כן מכר המוכר ללוקח ראשון שיכול לשחוט מיד והמוכר ימתין לו. וכשחזר ומכר ללוקח שני אינו יכול למכור לו אלא כפי זכותו. ואם קדם לוקח שני ושחט זכה והראשון ימתין עד למחר.
אותו ואת בנו שאסרה תורה בין ששחט הבן או הבת אחר האם בין ששחט האם אחר אחד מהם, השוחט את האחרון לוקה, בין אם שחט הוא את שניהם בין אם שחט את האחרון בלבד. שחט שני בניה אחר האם לוקה שתי מלקיות. וכן אם שחט הבהמה ואחר כך שחט בתה ואמה של אותה הבהמה חייב שתים. שחט האם אחר שני בניה אינו חייב אלא אחת. וכן אם שחט הבהמה אחר ששחט בתה ואמה. אותו ואת בנו, שהיו שניהם טריפות, לוקה עליהם משום אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ששחיטת הטריפה [שמה שחיטה]. וכן כל שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה לענין אותו ואת בנו. שחט אחד מהם ונתנבלה בידו או ששחטה חרש שוטה וקטן ואין אחרים רואים אותם אין שמה שחיטה ומותר לשחוט השני אחריו. השוחט האם והבן ביום אחד לוקה. אבל השוחט האב והבן, אם ידוע שהוא אביו בודאי, אסור ואין לוקין עליו. שהדבר ספק אם חוששין לזרע האב בבהמות, כמו שפסק מורי זקיני הרב. לפיכך פרד הנולד מן הסוס שאביו חמור לא ימשוך בקרון עם הפרד הנולד מן החמור שאביו סוס, שמא אין חוששין לזרע האב והרי הם שני מינים מצד אמותיהן ויש בה משום לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. וכן אסור להרביען זה בזה. וכן אסור הפרד עם מין אמו שמא חוששין לזרע האב ואין דומה למין אמו. ואין הפרד מותר אלא עם הדומה לו שאבותיהם ואמותיהם שווים. אם אינם יודעים בודקים בסימנים שלהם, שאם היה קולו עב ואזניו גדולות וזנבו קטן [בידוע] שאמו מין חמור. ואם היה זנבו גדול ואזניו קטנות וקולו צוהל כדרך הסוסים בידוע שאמו מין סוס.
<h2>דף פג.</h2>
בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו "אמו מכרתי לשחוט" או "בתה מכרתי לשחוט" ואלו הן, ערב י"ט האחרון של חג, וערב י"ט הראשון של פסח, וערב עצרת וער"ה, שהקונה באותם העתים לשחוט בו ביום הוא קונה, ואפילו בזמן הזה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ה'. ואם לא הודיעו שוחט הלוקח בהמתו ואינו חושש שמא נשחטה היום אמה או בתה. מכר אמה או בתה ולא הודיעו לזה הלוקח האחרון, ה"ז מקח טעות, שעל דעת לשחוט היום לקח ואינו יכול. אבל בשאר הימים יכול לומר לו לשחוט מחר מכרתיו לך, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ג'. מכר אמה ובתה בשני ימים זה אחר זה, אפילו באותם הפרקים א"צ להודיע, לפי שסתם הדבר כל אחד שוחט ביום קנייתו, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ד'. אבל מכר את האם לחתן ואת הבת לכלה אפילו בשני ימים זה אחר זה צריך להודיע, שהדבר ידוע ששניהן שוחטין ביום אחד. יום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה, ואם שחט האחד אפילו בתחילת הלילה לא ישחוט השני עד לילה שני הבא. שחט האחד קודם שקיעת החמה יכול לשחוט השני אחר חשיכה מיד.
<h2>דף פג:</h2>
כיסוי הדם נוהג בחיה ובעוף טהורים, שנאמר אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר. ונוהג בכל מקום ובכל זמן ובמזומן ובשאינו מזומן. ולא נאמר אשר יצוד אלא ללמד דרך ארץ שלא ירגיל אדם עצמו לאכול בשר בכל יום, מי שאין סיפק בידו, אלא אם בא לידו על ידי צידה וכיוצא בה. ואינו נוהג אלא בחולין, אבל לא במוקדשין. ואם שחט ואחר כך הקדיש חייב לכסות דמו, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק אחרון. ונוהג בכלאים, הבא מן הבהמה ומן החיה, ובכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה, וכן בכל ספק חיה. ונראה בעיני שמברך על כיסויו, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה א'.
<h2>דף פד:</h2>
השוחט לחולה בשבת חייב לכסות למוצאי שבת. הכוי שהוא מסופק אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין דמו אלא למוצאי יום טוב. כלאים הנולדים מן התייש ומן הצביה הרי הן כצבי, ושוחטין אותם ומכסים דמם ביום טוב, שאף אם חוששין לזרע האב הרי הוא מקצתו צבי מצד אמו. והואיל ומקצתו צבי הרי הוא כאילו כולו צבי. נולדו הכלאים מן הצבי ומן העז אין שוחטין אותו ביום טוב. ואם שחטו אין מכסין את דמו אלא למוצאי יום טוב, לפי שספק הוא שמא חוששין לזרע האב והרי הוא מקצתו צבי מצד האב.
<h2>דף פה.</h2>
השוחט ונמצאת טריפה וכן בכל שחיטה שאינה ראויה לאכילה אין צריך לכסות, שנאמר אשר יאכל. ואין צריך לומר אם שחט ונתנבלה בידו או חרש שוטה וקטן ששחטו ואין אחרים רואים אותם. השוחט וצריך הדם לרפואה, וכן השוחט לגוים, חייב לכסות, אלא אם כן מנבל או מטריף.
<h2>דף פו:</h2>
שחט כמה חיות ועופות במקום אחד, כיסוי אחד לכולם וברכה אחת לכולם, בין ברכת השחיטה בין ברכת הכיסוי. שחט אחד מהם ובירך על השחיטה וכיסה הדם ובירך על הכיסוי, ואחר כך בא לפניו עוד אחר לשחוט, אם היה דעתו עליו מתחילה אין צריך לברך על שחיטה זו פעם שניה אלא פוטרה בברכה ראשונה. ואם לא היה דעתו עליו מתחילה, נראה בעיני שמברך על שחיטה זו ברכה לעצמו, הואיל ואחר כיסוי הראשון בא לפניו. ואם בא לפניו קודם כיסוי הראשון, אע"פ שלא [היה] דעתו עליו מתחילה, פוטרו בברכה ראשונה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ב'. שח בין שחיטה לשחיטה או בין ברכה לשחיטה שיחה שאינה צורך השחיטה חוזר ומברך. וכן בכל המצות אם שח בין הברכה למצוה חוזר ומברך, לפי שהשיחה מפסקת, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ב'.
<h2>דף פז.</h2>
השוחט עליו לכסות, שנאמר ושפך את דמו וכיסהו בעפר, מי ששפך הוא יכסה. אם קדם חבירו וכיסה, ב"ד מחייבין אותו ליתן לשוחט עשרה זהובים, לפי שמנע ממנו ברכת המצות. וכן המזומן לברך ברכת המזון בסעודה וקדם חבירו ובירך חייב ליתן לו ארבעים זהובים כנגד ארבע ברכות של ברכת המזון. וכבר ביארנו זה בפרק החובל. ואם לא רצה לכסות השוחט, וראהו אחר, חייב לכסות. המכסה לא יכסה ברגל, אלא בידו או במה שבידו, שלא יהיו המצות בזויות עליו. כיסהו ונתגלה פטור מלכסות. כיסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות, ואם לא נתגלה פטור מלכסות. השוחט ונבלע הדם בקרקע, אם רישומו ניכר חייב לכסות. דם חיה או עוף שנתערב במים, אם יש בו מראה דם חייב לכסות. נתערב ביין או בדם בהמה, רואים אותם כאילו הם מים, שאילו היו מים כשיעורן ולא היה מראה הדם ניכר בהם פטור מלכסות. דם הניתז ושעל הסכין, אם אין שם דם אלא הוא, חייב לכסות. ואם יש שם דם בלא הוא וכיסהו אין צריך לכסות. דם הניתז אע"פ שיש בו דם הנפש. שזה שאמרה תורה ושפך את דמו וכסהו, אפילו מקצת דמו הוא. וצריך שיתן עפר מלמטה ועפר מלמעלה, שלא נאמר וכיסהו עפר אלא בעפר, בתוך העפר.
<h2>דף פח.</h2>
אין מכסין אלא בעפר והדומה לו, כגון זבל הדק וחול הדק. שאין היוצר צריך לכותשו. והסיד והחרסית והלבינה והמגופה שכתשן. ושחיקת אבנים. וכן נעורת של פשתן דקה. ונסורת של חרשים דקה. אבל לא יכסה בזבל הגס. וכן לא יכסה עליו את הכלי. וכן אין מכסין בקמח וסובין ולא בשחיקת כלי מתכות, שאינן עפר. שחיקת זהב מכסין בו שהרי נקרא עפר ומכסין בו שנאמר ועפרות זהב לו. וכן האפר נקרא עפר ומכסין בו שנאמר מעפר שריפת החטאת. וכן השחור שהוא שחיקת הפחמים והכוחל ונקרת הפסילים, שהוא עפר שמנסרין הריחים. פלפל טחון דינו כקמח, שהוא פרי טחון. קינמון טחון דינו כנסורת שמנקרין מן חרשים, שהוא טחינת עצים, כמו שביאר מורי זקיני הרב. אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח. לפיכך אין מכסין בעפר המדבר, שאע"פ שמגדל עשבים אין זורעין בו ומצמיח, שנאמר [במדבר כ'] לא מקום זרע. עפר של איסורי הנאה מכסין בו, ואפילו בעפר עיר הנידחת.
<h2>דף פט:</h2>
גיד הנשה שאסרה תורה איסורו נוהג בכל מקום ובכל זמן בחולין ובמוקדשים ונוהג בבהמה ובחיה הטהורים בירך של ימין ובירך של שמאל, ואינו נוהג בעוף לפי שאין בשר כף הירך שלו עגול כאותו של בהמה. ואם יימצא בשר הכף שלו עגול הרי זה ספק בתלמוד [צ"ב ע"ב] וגידו אסור מספק. אכל כזית מגיד של ירך זה וכזית מגיד של ירך זה לוקה שתי מלקויות. ושני גידין הן בירך, אחד לצד פנימי של ירך, ואחד לצד חיצון הרואה את האויר, ואינו מתפשט בכל הירך כמו הפנימי. והפנימי אסור מן התורה ולוקין עליו. והחיצון איסורו מדברי סופרים. ואף הפנימי לא אסרה תורה אלא אותו שעל כף שנאמר אשר על כף הירך. אבל שאר הגיד איסורו מדברי סופרים. ושמנונית של גיד הנשה מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא וחותר שמנו מעיקרו. והטבחים המנקרים הבשר נאמנים עליו ועל החלב. נמצא חלב אחר ניקורו של טבח, אם היה כשעורה במקום אחד מעבירין הטבח ממלאכתו. ואם היה כזית אפילו בשנים ושלשה מקומות מלקין אותו בבית דין וגם מעבירין אותו.
<h2>דף צג.</h2>
חלב שעל המסס ובית הכוסות אסור, וענוש עליו כרת והרי הוא בכלל חלב המכסה את הקרב. הקיבה צדה אחד עקום כמין קשת, וחלב שבו אסור. וצידה אחד ישר כמו היתר המתוח על הקשת, וחלב שבו בני ארץ ישראל אוכלים אותו ובני בבל אין אוכלים אותו. וכל בני הגולה חייבים לעשות כבני בבל, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק אלו טריפות בראיה ט"ו. ראש המיעים הדקים היוצא מן הקיבה באורך אמה, החלב שעליו אסור, וצריך לגוררו. חלב שהבשר חופה אותו מותר, שעל הכסלים אסרה תורה ולא שבתוך הכסלים, והוא החלב הנבלע תחת בשר אדום דק. ויש שם עוד חלב שחופה אותו קרום לבן עב, ויש אוסרין אותו חלב שאין חיפוי הקרום כחיפוי בשר אע"פ שהקרום מותר. ויש שמתירין אותו חלב לפי שחיפוי הקרום כחיפוי הבשר. והמורה מתיר. חלב שתחת המתנים, הנקראים לובולו, אע"פ שהבשר חופה אותו, אסור לפי שכשהבהמה בחיים יוצא אותו חלב מתחת הבשר בניענוע איבריה. לא יכפה אדם חלב שעל הכסלים על גבי הבשר, לפי שזב חלב הכליות הדבוק בהם ונבלע בבשר. וכן לא ידיח אדם הבשר בכלי שמדיח החלבים. לפיכך ראוי לטבח שיהיו לו שני כלים, אחד שמדיח בו הבשר, ואחד שמדיח בו החלבים. וזה מבואר בפרק ראשון [ח' ע"ב].
כשם שצריך לחטט אחר הגיד כך צריך לחטט אחר החלב בכל מקום שהוא. ואחר שמסיר חלב שעל הכסלים, שאיסורו מן התורה וענוש עליו כרת, צריך להסיר קרום דק העומד על הכסלים תחת החלב ואיסורו מדברי סופרים. וכן חלב שעל הכליות והקרום הסמוך לו איסורו מן התורה. וקרום התחתון שעל הכליות איסורו מדברי סופרים. וכן קרום שעל הטחול איסורו מן התורה. ושאר הקרום הדבוק (בכולו) [בכליות] מדברי סופרים. שלשה קרומים אלה הנזכרים שאיסורם מדבריהם אסורים משום חלב, ואין להם שום צד היתר. ויש עוד שני קרומים, אחד שעל הביצים ואחד שעל המוח, שאסורים משום דם, ואם חתכן ומלחן מותר לבשלן בקדירה. וכן יש חמשה חוטין, שהשלשה אסורים משום חלב ואיסורם מדברי סופרים, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה א'. והשנים משום דם. ואלו הם, של טחול, ושל כסלים, ושל כליות משום חלב. ושל לחי התחתון ושל היד משום דם. ורבינו משה [פ"ז מהלכ' מאכ"א הי"ג] הוסיף חוטין אחרים משום דם, שלא כשיטת התלמוד, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ב'. חוטי הכסלים חמשה הם, שלשה לצד ימין, ושנים לצד שמאל. השלשה מתפצל כל חוט לשנים. והשנים מתפצל כל חוט לשלשה. וצריך אדם להזהר ולהוציאן בעוד הבשר חם. שאם יתקרר אינם נמשכים יפה. וצריך לחטט אחריהם עד שיוציא כולם. לובן כוליא, והוא החלב שבתוך החריץ המתפשט והולך בתוך הכוליא אסור וגוממו בתוך החריץ. ואין צריך לחטט אחריו בתוך הכוליא. יש עצם קטן המחובר לקצות האליה מלמעלה. ובלשון חכמי התלמוד נקרא "אקליבוסטא". והחלב שבו הוא בכלל חלב שעל הכסלים, וענוש עליו כרת.
<h2>דף צג:</h2>
ביצי גדי וטלה שלא עברו עליו שלשים יום מותר לבשלם בלא קליפה. אחר שלשים יום אם יש בהם וורידים אדומים הרי יש בהם דם, ואסור לבשלם בלא קליפה, אלא אם [כן] חתכן ומלחן. בשר שהאדים וביצים בקליפתם וכן וורידין שבצואר אם חתכן ומלחן מותר לבשלן בקדירה. ואם לאו, אסור לבשלן בקדירה, אבל צולה אותן או בשפוד או על גבי גחלים, ומותרים בלא חתיכה ובלא מליחה, כמו שביאר מורי זקיני הרב, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ד'. ראש הבהמה שצלאו כולו שלם, אם היה בית השחיטה למטה הרי דם שבתוכו זב דרך בית השחיטה. ואם היה בית השחיטה למעלה או מן הצד, הרי הדם מתקבץ בתוכו והמוח שבתוכו אסור ובשר שעל העצמות מותר. ואם היו הנחירים למטה, אם נעץ בהם שום קיסם שיעמדו פתוחים ויזוב הדם משום מוח שבתוכו מותרין, ואם לאו אסור.
השולח ירך לחבירו שלימה אינו צריך ליטול ממנה גיד הנשה. חתוכה צריך לטול ממנה גיד הנשה. וכן לא ישלח אדם לנכרי ירך [כלומר] ירך שגיד הנשה בתוכה אלא אם היא שלימה שהדבר ניכר שלא ניטל גידה. אבל אם היתה חתוכה, אסור שמא יתננה לו בפני ישראל, ואותו ישראל יקנה אותה מן הגוי וסבור שניטל גידה, ויאכלנה בגידה.
<h2>דף צד.</h2>
וכן אין מוכרין נבילה וטריפה לגוי בחזקת שחוטה מפני שני דברים, אחד שמא ימכור לו בפני ישראל וכשרואה ישראל חבירו שמוכרה לו בחזקת שחוטה קונה אותה מן הגוי ואוכלה. ואחד מפני שמתעה את הגוי שמוכר לו בשר נבילה שהוא זול בחזקת בשר שחוטה שהוא יקר, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי. וכבר ביארנוהו בחיבור זה בפרק הגוזל (עצים), [ומאכיל]. וכן לא יאמר אדם לגוי "קח לי בדינר בשר מטבח ישראל" מפני שני דברים, אחד מפני האונסין, שמא יאנוס הגוי את ישראל חבירו. ואחד שמא ימכור לו בשר נבילה וטריפה, שאינו יודע המוכר שהוא קונה אותה לצורך ישראל.
<h2>דף צה.</h2>
בשר הנמצא ביד גוי, אם היו רוב טבחי העיר ישראל, מותר. והוא שהיה דרך הטבחים של אותו מקום להכריז כשבא לידם בשר טריפה, שמכריזים ואומרים "יש לנו בשר לגוים". אבל במקום שלא היה דרכם להכריז חוששין שמא בשר טריפה הוא ולכך מכרו לגוי. מעשה בטבח אחד שאמר לאדם אחד "אילו היית מפוייס לי הייתי מוכר לך מבשר השור המפוטם ששחטתי אתמול". אמר לו "אני אכלתי ממנו משופרי שופרי שגוי פלוני קנה ממך ונתנו לי". אמר לו הטבח "אותו בשר טריפה היה שמכרתי לגוי". ואמרו חכמים לא נתכוין זה אלא לצערו, הואיל ודרכן להכריז כשמוכר בשר טריפה לגוי ולא הכריזו אין חוששין לדבריו של זה, שנאסור בשר שביד גוי שקנה ממקולין של ישראל. והרי הוא בחזקת כשר, הואיל ולא הכריזו עליו. היה ידוע באמת שבשר טריפה מכר לו מעבירין זה ממלאכתו, הואיל ומכר טריפה לגוי במקום שדרכם להכריז ולא הכריזו ושאר המקולין של ישראל מותרים וגוי הקונה בשר מהם הרי הוא בחזקת כשר, הואיל ודרכן להכריז ולא הכריזו. ואין מתירין שאר המקולין אלא מאותו היום ואילך. אבל באותו היום שהוחזק בו האיסור חוששין לבשר טריפה. מכאן ואילך אין חוששין לו, שהרי מתקלקל הבשר אם יתאחר יום או יומיים, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ח'. תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה כשירה ואחת מוכרת בשר נבילות וטריפות, והלך ישראל ולקח מאחת מהן ואינו יודע מהיכן לקח, ספיקו אסור, שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. מצא בשר שפירש מאחד מהם ואינו יודע מאיזו פירש מותר, שכל הפורש מן הרוב הוא פורש הואיל ולא הלך הישראל למקום קביעותם. בד"א שנמצא אותו בשר ביד גוי, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ט'. אבל אם נמצא מושלך בארץ חוששין שמא העורבים השליכוהו שם שהביאוהו משאר מקומות שרוב טבחיהם גוים. ולא עוד אלא אפילו הניח אדם בשר כשר בביתו ונעלם מן העין שעה מועטת אסור, שמא החליפוהו העורבים, אלא אם כן מכירו בטביעות עין או שהיה בו סימן בחיתוכו או שום סימן אחר. היה בשר בשפוד או שהיה תלוי ביתד וכיוצא בו אין לך סימן גדול מזה, שאין דרך העורב לתלות אלא להשליך. יש גאונים שפוסקים שהבשר הנעלם מן העין מותר. ויש שפוסקים לאיסור שחוששים לעורבים, אלא שהוא אומר שלא נאמר דבר זה אלא במקום שהעורבים מצויים תמיד בחצרותיהם, אבל במקומות שאין העורבים מצויין תמיד בחצרותיהם אין חוששין להם בבשר שאדם מניח בביתו ובחצירו. וכדברי המתירים נראה לי כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ואלו מציאות בראיה ג'. מצא איברים שלימים מושלכים בארץ בידוע שהן נבילות, שכן דרך לחתוך הנבילה לאיברים ולהשליכה. מצא בשר מבושל, הלך אחר רוב אוכלי בשר, אם רוב אוכלי בשר היום ישראל מותר.
<h2>דף צו:</h2>
בשר שנתבשל עם גיד הנשה. משליך הגיד והבשר שבגידין מותר. שהגידים כעצמות הם, ואין בהם טעם. אבל שמנונית של גיד הנשה וכן הקנוקנות שלו יש בהן בנותן טעם, ואוסרים הבשר שנתבשל עמהם בקדירה אם יש בהם שיעור כדי לאסור, כמו שיתבאר. נצלה עמהם או עם החוטים והקרומים האסורים, קולף ואוכל עד שמגיע לאיסור. לפי שאין הצלי דומה למבושל, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ד'. נצלה הבשר עם החלב, כגון גדי שצלאו בחלבו, אסור לאכול אפילו מראש אזנו כאילו נתבשל עמו בקדירה. לפי שהחלב רך הוא ומפעפע בכולו. ואינו דומה לחוטין וקרומים הנזכרים [למעלה]. היה הגדי כחוש עד שאין בחלב שלו שיעור לאסור הבשר, משליך החלב והבשר מותר.
<h2>דף צז:</h2>
איסור שנתבשל עם ההיתר, אם היה מין במינו, כגון שמנונית של גיד הנשה עם הבשר, אוסר עד ששים, כמו שביארנו. ואם היה מין בשאינו מינו אם ניכר בו טעם האיסור אוסר אפילו יותר מששים. כיצד טועמין אותו אם היתה תרומה בחולין יטעמנה כהן, אם יש בחולין טעם תרומה אוסרים כל מה שהן. ואם היה מין אחד מן האיסורים [האחרים], כגון בשר בחלב מטעימין אותה לגוי לפי תומו, אם ניכר בו טעם האיסור אוסר אפילו יותר מששים. ואם אין בו טעם אינו אוסר אלא עד ששים, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו בראיה י'. וכן אם אין שם גוי שיטעמנו משערין אותו בששים. שאור של איסור שנפל לתוך עיסה של היתר, אם יש בו כדי לחמץ אוסר אפילו אם היה יותר מששים, ואפילו שניהם מין חטים שהם מין במינו, הואיל והשאור חימוצו קשה ונותן טעם במינו הרי הוא כמין בשאינו מינו, ואוסר בנתינת טעם אפילו יותר מששים. זה שאמרנו מין במינו בששים הוא מדברי סופרים אבל מן התורה בטל ברוב. אבל מין בשאינו מינו שאוסר בנתינת טעם, איסורו הוא מדברי תורה שנאמר [במדבר ו'] וכל משרת ענבים לא ישתה אע"פ שאין בו אלא טעם האיסור. והוא שיהיה כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס של היתר, כמו שביאר מורי זקיני הרב. תרומה שנתערבה בחולין מין במינו אוסר עד מאה מדברי סופרים. ומין בשאינו מינו אם אינו נותן בו טעם אינו אוסר אלא עד ששים. הערלה וכלאי הכרם אוסרים מין במינו במאתים, כמו שביארנו בפרק אחרון של ע"ז. הטבל ויין נסך אוסרים מין במינו במשהו, ושלא במינו בנותן טעם. היה מין במינו ודבר אחר, כגון שנתערב יין של איסור ביין של היתר, ואחר כך נפל בו קיתון של מים סלק את מינו של היתר כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו לאיסור, כמו שביארנו בפרק אחרון של ע"ז [ע"ג ע"ב]. וכן ביאר שם מורי זקיני הרב.
המלוח הרי הוא כרותח של צלי. והוא שאינו נאכל מחמת מילחו. לפיכך אם נמלח חלב שדרכו לפעפע עם הבשר אוסר עד ששים וכיוצא בו. ואפילו היה האיסור פחות מכזית. ואע"פ שנצטמק ההיתר במליחתו ונתמעט מכמות שהיה אין משערין אותו אלא לפי מה שהוא עכשיו. שכשם שנתמעט ההיתר כך נתמעט גם האיסור. נמלח עם בשר שמנונית של גיד או החוטין והקרומים האסורים, משליך האיסור והבשר מותר כדרך שאמרנו בצלי. הכבוש הרי הוא כמבושל, ואפילו החוטין והקרומין האסורים אוסרים בו עד ששים בחלב.
כשמשערין האיסור שנתבשל עם ההיתר משערין בכל ההיתר, ברוטב ובקיפה ובחתיכות, ואפילו בכמה שבלעה הקדירה מן ההיתר. ונראה בעיני שאין דברים הללו אמורים אלא בשנימוח האיסור בנפילתו ונודע שיעורו מתחילתו. אבל אם היה האיסור בעינו לאחר שנתבשל ההיתר ונבלע קצת הרוטב בקדירה, אין לשער במה שבלעה הקדירה, הואיל והאיסור הוא בעינו כמו בתחילתו הרי הוא כאילו עכשיו נופל לתוך זה ההיתר שנתמעט, ומשער אותו לפי מה שהוא עכשיו, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"א. שמנונית של גיד שנתבשל עם בשר של היתר משערין אותו בששים ואין האיסור מן המנין, אלא צריך ששים של היתר לבטלו. וכן ביצה שיש בה אפרוח שהיא אסורה ובישלה עם הביצים, צריכים ששים ביצים לבטלה. ביצה שאין בה אפרוח, אע"פ שהיא ביצת עוף טמא שהיא אסורה, אם בישלה עם ביצים של היתר אינה אוסרת, לפי שטעם הביצה קל במים ואין טעמו אוסרו. אסור לבשל הכחל עם בשר אחר מפני חלב שבו, כמו שיתבאר בפרק שלפנינו [ק"ט ע"א]. ואם בישלו אוסר עד ששים כיוצא בו. ובשר הכחל עצמו נחשב עם חתיכות של היתר, לפי שאינו אסור הבשר אלא החלב שבו. ואעפ"כ משערין בכולו, לפי שאינו ידוע כמה הוא החלב היוצא ממנו, אם אין בו ששים חתיכות של היתר עם הכחל עצמו כל החתיכות אסורות. וגם הכחל עצמו אסור. ואם נפל עוד בקדירה אחרת אוסר עוד עד ששים כבתחילה, לפי שהכחל עצמו נחשב כחתיכת נבילה. וכן כל איסור שנתן טעם בחתיכה של היתר, אם היה מין בשאינו מינו אותה חתיכה נחשבת כחתיכת נבילה, ואם נפלה לקדירה של היתר משערין בכולה ולא לפי האיסור המובלע בה. ואותה החתיכה אין לה היתר לעולם. נבלע האיסור במין במינו שאיסורו מדברי סופרים, כשנפלה אותה החתיכה למקום אחר אין משערין אלא לפי האיסור המובלע בה. ואם יש שיעור בהיתר לבטל האיסור המובלע בה אף החתיכה עצמה הותרה, והכל מבואר בקונטרס הראיות בפרק זה בראיה י"ב וראיה י"ד ובפרק שלפנינו בראיה ט'. וכן ביארנו בהלכות פסחים בפרק כל שעה. חתיכת נבילה שנמלחה עם חתיכה של שחוטה, וכן דג טהור שנמלח עם דג טמא אסור, שהמלוח הרי הוא כרותח. והוא שאינו נאכל מחמת מלחו. היה הטהור מלוח והטמא תפל מותר. היה הטהור תפל והטמא מלוח אסור, שהתפל בולע מן המלוח ואין המלוח בולע מן התפל, כמו שמבואר בפרק שלפנינו [קי"ג ע"א]. ונראה בעיני שלא נאמר כן אלא במלוח, אבל ברותח עצמו שהיה עם הצונן בקערה בולעין זה מזה בין הצונן מן הרותח בין הרותח מן הצונן כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ח. חתיכה של נבילה או דג טמא שנתבשלו עם חתיכות של היתר, בזמן שהוא מכירן משליך האיסור. וההיתר משערין בששים במינו, בנותן טעם בשאינו מינו, כמו שביארנו. ואם אינו מכירן כולן אסורות, לפי שאין החתיכה בטילה ברוב מפני חשיבותה, שראויה לכבד בה אורחים. וכן גיד הנשה שנתערב עם גידים של היתר ואינו מכירו, כולם אסורים, שאין גיד הנשה בטל ברוב מפני שהוא בריה.
<h2>דף קב.</h2>
אבר מן החי לוקין עליו מן התורה שנאמר [דברים י"ב] לא תאכל הנפש עם הבשר. ואיסורו נוהג בבהמה בחיה ובעוף, בטהורים ולא בטמאים. ובן נח מוזהר על הטמאים כטהורים. ואינו חייב על אבר מן החי עד שיהיה בו כזית. ואע"פ שאין בו כזית בשר אלא כזית מן העצם והגידים והבשר. אחד אבר מן החי ואחד בשר מן החי שאין בו לא עצם ולא גיד חייבים עליו בכזית. כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ט"ו.
<h2>דף קב:</h2>
אכל אבר מן החי ובשר [מן החי] כאחת חייב שתי מלקיות, שהרי הוא כאוכל שני איסורין. וכן אם אכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה חייב שתים. אכל בשר מן החי ובשר מן הטריפה אינו חייב אלא אחת.
<h2>דף קג:</h2>
אבר מן החי שיש בו כזית, ואין בו כזית בשר, וחלקו לשנים ואכלו אינו לוקה, הואיל וחלקו בטל מתורת אבר, והרי אין בו כזית בשר, והרי הוא כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו. העור אינו כבשר לכל דבר. ויש עור שהוא כבשר. עור בית הבושת ועור השליל ועור שתחת האליה, בין אם היה בשר מן החי בין אם היה נבילה, וכן עור החזיר כולו, ועור האנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת ועור האדם מטמא כבשרו. ואם היה מעובד טהור מן התורה וטמא מדברי סופרים גזירה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין, כמו שמבואר בפרק העור והרוטב [קכ"ב ע"א]. עור חטטרת של גמל הרכה, הואיל וסופו להקשות, אין עליו דין בשר, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק העור והרוטב בראיה א'. ביצים המעוכין, הואיל ואינן מסריחין בתוך כיסיהן, הרי הן כמחוברין, וניתרין בשחיטת הבהמה כשאר כל איבריה. ובני בבל נהגו בהן איסור מפני שדומין לאבר מן החי. וכל בני הגולה כבני בבל הן, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ג'. האבר והבשר המדולדלין בבהמה שאינם יכולים לחיות ולחזור לבריאותם ניתרים מן התורה על ידי שחיטה כשאר האברים. ואסורים מדברי סופרים. מתה הבהמה אין בהם [משום] נבילה כשאר האברים, אלא הם כתלושים מחיים ואסורים משום אבר מן החי ואפילו לבני נח. שבן נח מוזהר על אבר מן החי ואינו מוזהר על הנבילה, כמו שמבואר בפרק בהמה המקשה [ע"ד ע"א]. האוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תאכלו על הדם, כמו שמבואר בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"ג ע"א]. הרוצה לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה קודם מליחה ואחר מליחה, וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו. ואחד גוי ואחד ישראל מותרים בו, כמו שמבואר בפרק השוחט. ונראה בעיני שאם היתה נבילה או טריפה, שאסורה לישראל, וחתך ממנה בשר קודם שתצא נפשה, אסור לגוי משום בשר מן החי. וכן בני מיעים משעה שנחתכו הסימנים הרי הם כמונחים בסל, ועדיין הבהמה היא בחייה לכל דבריה עד שתצא נפשה, ואסור לגוי משום בשר מן החי, הואיל ולא נשחטה בכשרות. וישראל המוכר או הנותן לגוי עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק השוחט בראיה ט'.
כל הבשר אסור לבשלו בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים. ובשר בהמה בחלב לוקין על בישולו מן התורה וכן על אכילתו. אבל בשר חיה ועוף בחלב איסור בישולו ואכילתו אינו אלא מדברי סופרים. זה שכתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו, הוא הדין לשאר בשר, אלא שדיבר הכתוב בהוה, לפי שבשר הגדי הוא רך וטוב ונוח להתבשל עם החלב. ולא נאמר בחלב אמו אלא לפי שרוב החלב מן העזים, ובו דיברה תורה ברוב מקומות, שנאמר [משלי כ"ז] חלב עזים. ולמעט חלב בהמה טמאה שאינה ממין הגדי ולא תיקרא אמו. ולמעט בשר עוף שאין לו חלב אם. ובשר השליל אסור כשאר הבשר. ושלש פעמים כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו, אחד לאיסור בישול, שאם בישל כזית ממנו לוקה. ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה. וכולן אינן אסורין מן התורה אלא דרך בישול. והוא שאחרי אוכלים אותו מחמת בישולו. וכלי שני אינו מבשל. בשר בהמה טמאה בחלב טהורה או בשר טהורה בחלב טמאה מותר לבשלו ומותר בהנאה. השליא והדם אינם בכלל גדי ומותר לבשלם בחלב. וכן העצמות והגידים והקרנים והטלפים שבישלו בחלב פטור. המבשל בשר במי חלב פטור. והמבשל חֵלֶב בח0ל0ב לוקה. השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות שנגמר החלמון שלהם, אע"פ שהן מעורות בגידים, מותרות לאוכלן בחלב, שיצאו מכלל בשר, וכבצים גמורות דומות, כמו שביאר מורי זקיני הרב בפרק ביצה.
<h2>דף קד:</h2>
אסור להעלות בשר עם הגבינה על השולחן, ואפילו בשר עוף, שמא יאכל [אותם] יחד. ואם היו שני אכסנאים שאינן מכירין זה את זה, כגון שזה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום, אוכלים זה בשר וזה גבינה על שולחן אחד. ואם היו מכירים זה את זה אע"פ שמקפידים זה על זה אסור. באיזה שולחן אמרו בשולחן שהוא אוכל עליו. אבל בשולחן שהוא סודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש. אף בשולחן שאוכל עליו לא נאסרו אלא כעין תפישה אחת, שהן מקורבין זה אצל זה שמא ישלח ידו לאכול גבינה עם הבשר. אבל אם היו מרוחקים זה מזה מותר. וכך היא שיטת המורה. צורר אדם במטפחת אחת בשר וגבינה. ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה. ואם נגעו זה בזה צריכים הדחה.
<h2>דף קה.</h2>
הבא לאכול בשר אחר גבינה צריך שיקנח פיו בפת או בכל דבר חוץ מן הקמח ומן הירקות ומן התמרים שאין ראוי לקנח בהם. ומורי זקיני הרב אומר שאף שאר הפירות כתמרים. ואין שאר הפסקנים מורים כן. וכן צריך להדיח פיו במים או ביין. וכן צריך לרחוץ ידיו בלילה ולא ביום. הרוצה לאכול בשר עוף אחר גבינה אינו צריך לא קנוח הפת ולא רחיצת ידים. אבל בשר אסור לאכול גבינה אחריו אפילו על ידי קינוח, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ד'. וכן ביאר מורי זקיני הרב, אלא שמורי זקיני הרב מתיר גבינה אחר בשר עוף. ורבינו משה [פ"ט מהלכ' מאכ"א הכ"ז] אוסר. וכך נראה בעיני שאסור לאכול גבינה אפילו אחר בשר עוף עד זמן סעודה אחרת כדי שישהה מסעודה לסעודה כשאר כל בשר שבא לאכול גבינה אחריו, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה א'. וכך היה מנהג הגאונים קדמונינו. ומעולם לא ביטל מורי זקיני הרב מנהג זה.
<h2>דף קח.</h2>
טיפת חלב שנפלה על חתיכה של בשר שבקדירה, ויש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה ולא בכל מה שבתוך הקדירה, אם לא ניער הקדירה כל עיקר אותה חתיכה אסורה ושאר כל החתיכות מותרות. אם לא ניער מתחלה אלא לבסוף הרי בשעת נפילה נתנה טעם הטיפה בחתיכה, ונעשת חתיכה זו כחתיכת נבילה. וכשניער לבסוף חוזרת זו החתיכה ואוסרת כל שאר החתיכות עד [שיהיו] ששים כנגדה. אם ניער הקדירה מיד בנפילת הטיפה, הרי נתפשט טעמה בכל מה שבתוך הקדירה. והואיל ואין בה כדי נתינת טעם בכל הכל מותר. ואם כיסה הקדירה יפה הרי היא כמי שניער.
<h2>דף קט.</h2>
הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו, קורעו לאחר בישולו, והלב מותר, שאינו בולע מפני שהוא חלק. אבל הבשר שנתבשל עמו אסור, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"א.
<h2>דף קט:</h2>
כחל של מניקה קורעו שתי וערב וטחו בכותל להוציא חלבו, ומותר לבשלו עם בשר אחר. ואם לא עשה כן אסור לבשלו עם בשר אחר, אלא מבשלו לבדו אפילו בקדירה בלי שום קריעה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ב. וכן ביאר מורי זקיני הרב. ושמעתי אומרים שאותה הקדירה אסור לבשל בה עוד לא בשר ולא חלב, שהרי פליטת חלב הכחל אוסרת בשר אחר, ופליטת בשר הכחל אוסרת חלב אחר. ודברי טעם הם. והמורה אוסר הכחל אם בישלו בקדירה אפילו בפני עצמו, ואינו מתיר אלא לצלותו. וכבר ביאר מורי זקיני הרב ראיות נכוחות משיטת התלמוד. ואם לא היה כחל של מניקה אינו צריך שום קריעה אפילו לבשלו עם בשר אחר, כמו שביאר מורי זקיני הרב. אע"פ שהכחל שבישלו בחלבו מותר קיבה שבישלה בחלבה אסורה, לפי שחלב הקיבה ממקום אחר בא, והרי הוא כשאר בשר בחלב. אבל חלב הכחל, הואיל וברייתו בכך, אינו אסור חלבו אלא עם בשר אחר. ואיסורו מדברי סופרים, לפי שחלב שחוטה לא נאסר עם הבשר מן התורה.
<h2>דף קיא.</h2>
הכבד כל ברייתו הוא דם. ואפילו אם מלחו אסור לבשלו עם בשר אחר. ואם בישלו, הבשר אסור. והכבד מותר מפני שהוא פולט ואינו בולע. וכן אם בישלו בפני עצמו מותר [כמו] שביאר מורי זקיני הרב. ונראה בעיני שהרוטב שלו אסור. וכן אם טיגנו בשמן, והשמן אסור שהרי הוא אוסר כל דבר המתבשל עמו. וכן הקדירה שנתבשל בה אסורה, שנבלע בה דם הכבד, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ג. היה הכבד מתובל בתבלין, אפילו הכבד אסור, שעל ידי התבלין נבלע בו דמו. חלטו הכבד בחומץ או ברותחין, וכן בשר אחר שלא נמלח וחלטו, מותר לבשלו בקדירה אפילו עם בשר אחר. ובשר שיש בו אודם דם שחלטו אותו בחומץ, בין הוא בין החומץ אסור. ואם אין בו אודם דם בבשר, בין הוא בין החומץ מותר. וחומץ שחלטו פעם אחת אין חולטין בו פעם שניה, לפי שכבר הותש כוחו, הואיל וחלטו בו. אבל חומץ שלא חלטו בו, אע"פ שאינו חומץ חזק כל כך, חולטין בו, כמו שמבואר בקונטרס הראיות בפרק כיצד צולין [פסחים ע"ד ע"ב]. וכבר שלחו גאוני הישיבות שאין אנו בקיאים בזמן הזה בחליטה. ונהגו העולם לצלות הכבד ואחר כך מבשלין אותו עם בשר אחר.
כשצולין הכבד, בין לאוכלו בין לבשלו עם בשר אחר, קורעין אותו שתי וערב. ומניחין צד הקרע למטה שיזוב דמו ולא יתאסף לתוכו. ואם לא קרעו אותו מתחילה, קורעו לאחר צלייתו. וכן הוא בהלכות גדולות. ולי נראה שלא אמרו לקורעו בענין זה אלא כשמולחין אותו לבשלו בפני עצמו בקדירה, אבל לצלייה אינו צריך שום קריעה בין אם רוצה לאוכלו בין אם רוצה לבשלו עם בשר אחר, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ו. והבא לצלות כבד כדי לבשלו עם בשר אחר צריך לצלותו עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו, כדרך כל צלי, הטחול אע"פ שכל ברייתו נראה [כמו] דם אינו אלא מוהל ושומן של בשר. ומותר לבשלו אפילו עם בשר אחר על ידי מליחה כדין כל שאר האיברים. הרוצה לצלות כבד או כחל בשפוד עם בשר אחר אסור לתת הכבד או הכחל למעלה, שלא יזוב דם הכבד או חלב הכחל על הבשר. ואם עבר וצלאו בענין זה מותר, לפי שבדם הכבד ראוי לומר "כבולעו כך פולטו" וחלב הכחל מפני שאיסורו הוא מדברי סופרים, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ז.
<h2>דף קיא:</h2>
השוחט בסכין של גוים קולף מקום החתך, לפי שבולע ממנו לפי דוחק הסכין ואם חתך בו קישות ואבטיח גורר מקום החתך. והוא שהיה הסכין בן יומו. אבל אם אינו בן יומו מדיח מקום החתך ודיו, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ראשון בראיה ט'. סכין ששחט בה טריפה או כשירה, בית השחיטה צונן הוא, ואין הסכין בולעת משמנונית טריפה או מן הדם. ודי לו להדיחה בצונן או לקנחה בסמרטוט, ואפילו אם רוצה לאוכל בה רותח. ואם לא הדיחה ולא קינחה ושחט בה, צריך לקלף מקום החתך, שבולע הבשר דם הנסרך על הסכין לפי דוחק החתך, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ט"ו ובפרק ראשון בראיה י'.
קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב. ואם בישל, אם יש בו טעם בשר אסור. דגים שעלו בקערה של בשר, מותר לאוכלן בכותח. שלא קיבלו הדגים טעם מן הבשר אלא ממי שיקבל טעם מן הבשר. והוא הנקרא נותן טעם בר נותן טעם. וכן כל הדומה לזה. צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח, לפי ששומן הבשר נסרך בסכין, והרי הוא כאילו בלע הצנון מן הבשר עצמו. ולא נאסר אלא צנון והדומה לו מדברים החריפים וכן התרדים. אבל אם חתך בו קישות או אבטיח או לפת קולף מקום החתך וא[ו]כל השאר בכותח. חתך בסכין לפת או קישואין בטל עצמו של סכין. ואם חתך בו אחר כך תרדין או צנון מותר לאוכלו בכותח. ופת שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח אלא אם כן גוררו. וכן פת שחתכו בסכין של גבינה אסור לאוכלו עם הבשר אלא אם כן גוררו. לפיכך צריך לאדם שיהיו לו שני סכינים, אחד של בשר, ואחד של גבינה, כמו שביאר מורי זקיני הרב.
<h2>דף קיב.</h2>
אסור להניח כד של מלח אצל כד של כותח שמא יפול מן הכותח על המלח ויתן מן המלח בקדירה של בשר. אבל מניח אדם כד של חומץ אצל כד של כותח, שאף אם יפול מן הכותח על החומץ כבר נתערב ואין האיסור בעינו. אין לשין את העיסה בחלב. ואם לש כל הפת אסורה, שמא יאכל בה בשר. וכן אין טשין את התנור באליה, ואם טש כל הפת הנאפת שם אסורה, עד שיוסק התנור ואחר כך יאפה (בה) [בו]. ואם שינה הפת לעשותה כמו עין של שור או שינוי אחר הניכר מותר.
פת שאפאה עם הצלי בתנור אחד אסור לאוכלו בכותח. וכן בשר נבילה שצלאו עם בשר שחוטה בתוך התנור, אע"פ שאין נוגעין זה בזה אסורין. הואיל וקלט ריחו הרי הוא כאילו קיבל ממנו טעם, שהריח מפטמו, ואפילו היה האיסור כחוש וההיתר שמן מפטמין זה את זה. וכן פסק מורי זקיני הרב בפרק כיצד צולין. ואם היו בשתי קדירות או שהיתה מחיצה ביניהם מותרים. דגים שצלאן עם הבשר בתוך התנור, הרי הן כאילו נתבשלו עם הבשר בתוך התנור, ואסורין באכילה לפי שהן קשין לדבר אחר. ונראה בעיני שאין דברים הללו אמורים אלא בתנור קטן, אבל אם היו בתנור גדול ומרוחקין זה מזה אין בהן משום ריח ומותרין כמבואר בקונטרס הראיות בפרק כיצד צולין. הרודה פת חמה מן התנור ונתנה על פי חבית של יין האסור, אסורה, שקלטה ריח האיסור, והוא שהיתה החבית פתוחה. אבל אם היתה החבית סתומה הפת מותרת. בד"א בפת של חטים, אבל אם היתה של שעורים אע"פ שהחבית סתומה הפת אסורה הואיל והפת חמה. ואם היתה הפת צוננת אינה אסורה אלא אם כן היתה החבית פתוחה והפת של שעורים. כולו אסור בין חם בין צונן כמבואר בפרק כיצד צולין.
עוף שחוט שנפל לתוך הכותח מדיחו במים ומותר באכילה. שאע"פ שהכותח מליח. לא נאמר מליח הרי הוא כרותח אלא כשאינו נאכל מחמת מלחו. ואם היה צלי צריך קליפה, ואע"פ שהוא צונן, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק כיצד צולין. ואם יש בו בקעים, כולו אסור. וכן אם היה מתובל בתבלים, כולו אסור אע"פ שאין בו בקעים, שעל ידי התבלין הוא בולע. בשר צונן שנפל לתוך חלב חם אסור, לפי שהתחתון לעולם נוצח. ומחמם החם את הצונן, ובולעין זה מזה. ואם היה חם לתוך צונן מותר, אלא שצריך הבשר קליפה, שעד שמצנן התחתון בולע ממנו מעט. ואם היו שניהם צוננין דיו בהדחה. ואם היה הבשר מלוח הרי הוא אסור. שהמלוח הרי הוא כרותח, והוא שאינו נאכל מחמת מילחו. והמורה ביאר בפרק כיצד צולין שאע"פ שיכול אדם לאוכלו. הואיל ונתקלקל טעמו, שאין דרך בני אדם לאוכלו במליחה, הרי מלוח זה כרותח. הצלי שסכו אותו בשמן של תרומה צריך קליפה, לפי שהסיכה אינה אלא כל שהי, ואין בה כח לאסור כל הצלי, ולא נאסרה אלא הקליפה העליונה, כמו שמבואר בפרק כיצד צולין. ואם היה כח באיסור ליתן טעם בכולו הרי הוא אוסר הצלי כמו המבושל לפי שהוא מפעפע בכולו.
הצולה בשר אסור לתת כלי תחתיו לקבל השומן הזב מפני שמעורב בו דם, אלא אם כן נותן בו שנים או שלשה גרעינין של מלח. שהדם נצרר עליו ומלקט השומן מעליו בנחת. ובלבד שלא ירבה במלח, כדברי בעל הלכות גדולות. אבל השומן הזב מן הכבד כשצולין אותו, הכל אסור. ואינו ניתר על ידי מלח. ובעל ספר התרומה [סימן ס"ו] אומר שאף בשאר בשר צלי אין אנו בקיאים בכך, וכל השומן הזב ממנו אסור, אלא אם כן נצלה הבשר יפה שאפילו מראה אדמומית הזב ממנו מותר, שאינו דם אלא מוהל הבשר הוא.
<h2>דף קיג.</h2>
הרוצה לבשל בשר בקדירה מדיחו מתחילה במים, ואחר כך מולחו יפה עד שאינו נאכל מחמת מילחו. ולא ימליחנו במלח דק, שהוא עוצר הדם ואינו מוציאו. אלא מולחו במלח עב, שהוא מוצץ הדם ומוציאו. ושוהה במילחו כשיעור צלייה. ואחר כך מנפץ ממנו המלח ומדיחו יפה יפה עד שלא ישאר בו אפילו גרגיר של מלח. ונראה בעיני שאם רוצה לייבשו אסור לייבשו עם אותו המלח. לפי שהמלח נמס ונבלע בבשר. וכבר נאסר אותו המלח מן הדם. וכן אם רוצה לצלותו, אסור לצלותו עם אותו המלח ששהה בו ובלע ממנו, כמו שביאר מורי זקיני הרב. אבל מותר לתת בו מלח בשעת צלייה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה כ"א. אין הבשר צריך מליחה אלא כשרוצה לבשלו, כמו שביארנו. אבל אם רוצה לצלותו אינו צריך מליחה כל עיקר. וכן אם רוצה לאוכלו חי, כמו שביאר מורי זקיני הרב בפרק שלמעלה. כשמולח הבשר לבשלו אסור למולחו בכלי שאינו מנוקב, שהדם אין לו דרך לצאת וחוזר ונבלע בבשר ואוסרו. ואפילו הכלי אסור. ואסור לאכול בו רותח, שכל כלי שבלע דבר האסור, אסור לאכול בו רותח אלא צונן, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ראשון בראיה ח'. עופות ודגים שמלחן זה עם זה אפילו בכלי נקוב הדגים אסורים, לפי שהדגים קלים ביותר וממהרים פליטתם, וחוזרים ובולעים מדם העופות. וכן אם מלח בשר תפל על גבי בשר מלוח אסור [הבשר] המלוח, לפי שכבר פלט דמו ובולע מדם חבירו. וכן הנותן לצלות בשר חי על גבי צלי, כדברי מורי זקיני הרב. ולי נראה שלא החמירו חכמים אלא במליחה אבל בצלי נאמר כבולעו כך פולטו, וכן עופות ודגים שנצלו יחד מותרים, שהרי התירו חכמים לתת בשר שאינו מלוח בתוך הבצק ולאפותו, כמו שיתבאר, שאע"פ שדם הבשר נבלע בבצק כבולעו כך פולטו, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ז. ומותר למלוח בשר עופות עם בשר בהמה, שאע"פ שבשר עוף קל וממהר פליטתו אינו דומה לדגים. שאינו מין בשר כלל. וכן בשר גדי עם בשר שור. וכן מולח אדם אפילו מאה חתיכות זו על גבי זו, ואע"פ שהתחתון ממהר לפלוט עד שלא יבוא העליון. הואיל ונותן זה על גבי זה תמיד, כולן כחתיכה אחת הן ואינן בולעין זה מזה, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ז. העוף שמילא חללו מבשר שאינו מלוח וצלאו מותר, שאע"פ שדם הבשר יוצא ונבלע בעוף כבולעו כך פולטו, לפי שהבשר פלט. בשר שאינו מלוח שטפלו בבצק, אם היה של סולת, שדרכו להיות נפרד ואינו נדבק יפה, אע"פ שמוהל הבשר שבתוך הבצק הוא אדום מותר שאין חוששין בו לדם. היה הבצק של קמח לבן, אם היה המוהל לבן ככסף מותר, ואם לאו אסור לפי שאותו הקמח נדבק יפה ואינו דרך לדם לצאת על ידי סדקים. היה הבצק משאר קמחים בינוניים, אם היה המוהל אדום אסור. ואם לא היה אדום אע"פ שאינו לבן ככסף מותר, כמו שמבואר בקונטרס הראיות בפרק כיצד צולין.
אין מחזיקים דם בבני מיעים. ומותר לבשלן אפילו בלא מליחה. והן, הקיבה והכרס והכרכשתא והדקין הסובבין תוך הכנתא, כמו שביאר המורה. אבל הכנתא עצמה אסורה בלא מליחה. ועל ידי מליחה מותר לבשלה. והרוצה להחמיר בדבר יחתכנה וימליחנה ואין בה משום נידנוד איסור, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה כ'. וכן הלב והריאה והכבד. ומורי זקיני הרב אוסר למלוח מיעים שאין להם דם עם בשר שיש לו דם. ובספר התרומה [סימן כ"ה] מתיר. וכן נראה בעיני כמבואר בקונטרס הראיות בראיה י"ט. השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר, לפי שמבליע הדם באיברים. וגוזל את הבריות, כשמוכרו במשקל. ונסתפק לחכמי התלמוד אם מותר לאכול אותו הבשר חי בלא מליחה כשאר כל הבשר. ומספק אסור. ומורי זקיני הרב אוסרו אפילו על ידי מליחה. וכדברי המתירים על ידי מליחה נראה לי מבואר בקונטרס הראיות בראיה כ"ב.
<h2>דף קטז:</h2>
חלב שהעמידו בעור קיבת שחוטה אסור משום בשר בחלב. ואיסורו מדברי סופרים. שלא אסרה תורה אלא דרך בישול. ואם היה עור קיבת נבילה איסורו מן התורה, הואיל ויש בו כדי להעמיד הרי הוא כאילו בשר נבילה עומד שם בעין, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה כ"ג. וכבר ביארנו זה בחיבור זה בפרק אין מעמידין. וכן חלב קיבת נבילה מותר, שממקום אחר בא, ולא נאסר עם הנבילה. וכן קיבת כשירה שינקה מן הטריפה חלב קיבתה אסורה, שהרי מן הטריפה בא, כמו שביאר מורי זקיני הרב. וקיבת הנכרי מותרת, ואין חוששין שמא ינקה מן הטריפה.
<h2>דף קיז.</h2>
איסור דם נוהג בבהמה בחיה ובעופות בין טמאים בין טהורים. וחייבים כרת על אכילתו בין אם היה דם שחוטה בין אם היה דם נחורה או דם עיקור. וכן דם הקזה כל זמן שמקלח. אבל דם התמצית שהוא שותת ויוצא בין בתחילתו בין בסופו אין חייבין עליו כרת אלא מלקות. וכן דם הטחול והכליות ושאר איברים חייבין עליו מלקות. דם הלב הכנוס בתוך חללו חייבין עליו כרת אם יש בו כזית. ושאר דמו הרי הוא כדם האיברים. דם האדם אסור, ואין לוקין עליו, שאיסורו מדברי סופרים דם השרצים הרי הוא כבשרן, דם דגים וחגבים טהורים מותר לאכול לכתחילה. דם שעל ככר לחם הבא מנשיכת אדם, גוררו ואוכלה. אבל דם שבין השינים, הואיל ולא פירש, מוצצו ואינו חושש. וכל זה מבואר בכריתות בפרק דם שחיטה [כ' ע"ב]. הדם והחלב וגיד הנשה ואבר מן החי אע"פ שאסורים באכילה מותרים בהנאה, כמו שמבואר בפרק כל שעה בהלכה ראשונה.
<h2>דף קכ.</h2>
הקפה הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב עליו כרת באכילה זו. וכן השרצים צירן ורוטבן אסור כמו הבשר שלהם.
<h2>דף קכ:</h2>
וכן בשאר כל האיסורים, כגון הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים, משקין היוצאין מהן כמותן. פירות של ערלה אין לוקין על המשקין היוצאין מהן אלא במשקין היוצאים מן הענבים ומן הזיתים בלבד. וכן בתרומה ובביכורים מן התורה אין משקין היוצאים מהם כמותם אלא ביוצא מן הזיתים והענבים בלבד. וכל זה מבואר בפרק העור והרוטב. ושאר פירות מים שלהם איסורן מדברי סופרים.
<h2>דף קל.</h2>
הזרוע והלחיים והקיבה מתנה לכהן, שנאמר וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם וגומר. ונוהגין בכל מקום ובכל זמן. בחולין אבל לא במוקדשין. בבהמה ולא בחיה שנאמר [דברים י"ח ג'] אם שור אם שה. ונוהגין בכלאים הנולדים מן העזים ומן הרחלים. וכן כוי הנולד מן העז שבא עליה צבי חייב בכל המתנות הללו כמבואר בקונטרס הראיות בראייה ב'. נולד מן התייש ומן הצביה פטור מן המתנות.
<h2>דף קל:</h2>
המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, לפי שהוא ממון שאין לו תובע ידוע, וכן בשאר מתנות כהונה. ואם מכרן חייב, לפי שדמיהן עומדין במקום המתנות, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ג'. הרי שאנסו בית המלך גורנו, אם בחובו חייב ליתן מעשרותיהן שהרי הוא כאילו מכר גורנו. ואם באנפירות נאנסו פטור מלעשר. נתן המתנות לכהן, אע"פ שנתנן לו עד שלא הורמו, כגון שנתן לו בהמתו לזכות במתנות, ואחר כך שחט בהמתו ואכל המתנות או שהזיקן, הרי זה יכול הכהן לכופו בבית דין ולהוציא ממנו המתנות, שכבר זכה בהן עד שלא הורמו. ואע"פ שלא הורמו הרי הן כמי שהורמו.
מתנות הללו וכן שאר מתנות כהונה אינן ניתנין לכהן עם הארץ, שנאמר [דברי הימים ב' ל"א ד'] לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת י"י, המחזיקים בתורת י"י יש להם מנת, שאין מחזיקים בתורת י"י אין להם מנת. וכן כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה ואינו נושא את כפיו. ולא יטול הכהן עצמו, ואף לא ישאל חלקו בפיו עד שיתנו לו מאליהן. והכהנים הצנועים היו מושכין ידיהם מלקבל אף כשנותנים להם. ויש כהנים מחכמי התלמוד שלא היו מקבלים אלא בערב יום הכיפורים כשיש רוב בשר, וכדי להחזיק עצמן בכהונה.
<h2>דף קלב.</h2>
מתנות הללו ניתנין אפילו לכהנת, ואם היה בעלה ישראל אוכל בשבילה. מתנות הללו אינן טובלין כמו שטובלין התרומות והמעשרות, ומותר לאכול הבשר אף עד שלא הורמו.
בכור שנתערב במאה, בזמן שמאה שוחטין את כולן פוטרין את כולן, [לפי] שכל אחד הוא אומר "שלי הוא הבכור", והבכור פטור מן המתנות, והמוציא מחבירו עליו הראיה. [אבל אם] אחד שוחט את כולן, פוטרין לו אחד משום הבכור, והשאר כולן חייבין במתנות. במה דברים אמורים כשנתן בכור זה לכהן והכהן מכרו לישראל לאחר שהורם, אבל אם היה [ברשות] בעליו, שעדיין לא נתן לכהן מתנותיו אע"פ שמאה שוחטין את כולם, כולם חייבים במתנות, שהכהן בא עליו משני צדדין, אומר לו "אם זה בכור הרי כולו שלי, ואם אינו בכור המתנות שלי".
האומר לטבח "מכור לי בני מיעיה של פרה זו" והיתה הקיבה ביניהן, נותנה לכהן, ואינו מנכה לו הטבח מן הדמים, שאומר לו "לא מכרתי לך אלא הראויין". לקח הימנו במשקל, נותנה הלוקח לכהן ומנכה לו הטבח דמי הקיבה ששקל לו ואין דינו של כהן אלא עם הלוקח. במה דברים אמורים ששקל הוא לעצמו, אבל שקל לו טבח, יד כהן על העליונה, רוצה נוטל המתנות מן הלוקח והלוקח חוזר ונוטל דמיו מן הטבח כמו שביארנו. ואם רצה נוטל הדמים מן הטבח, כמבואר בקונטרס הראיות ראיה ג'.
<h2>דף קלב:</h2>
כהן ששחט לעצמו פטור מן המתנות, ואם שחט למכור לאחרים שתים ושלוש שבתות פטור מכאן ואילך חייב. ואם קבע מקום למכור בשוק חייב במתנות לאלתר. ואם אינו מפריש מתנות חייב (ב)נדוי. הלוי ספק הוא אם חייב במתנות אם לאו, ומספק אין מוציאין מידו. ואם הוציאו מידו, שלא כדין הוציאו ומחזירין לו כמבואר בקונטרס הראיות בראייה א'.
<h2>דף קלג:</h2>
המשתתף עם הכהן פטור מן המתנות. וצריך שירשום, להודיע שבשר זה פטור משום חלקו של כהונה שלא יחשדו אותו. וכן המשתתף עם הגוי פטור. היה שותף בראש פטור בלחים וחייב בכולן. שותף בבני מיעים פטור מן הקיבה וחייב בכולן. שותף ביד פטור מן הזרוע וחייב בכולן, אפילו אם היתה כולה של כהן והראש של ישראל חייב בלחיים.
כ"ד מתנות כהונה הן, וכולן ניתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח, וכל העובר עליהן כאילו עובר על כל התורה שניתנה בכלל ופרט ועל עבודת הקרבנות שניתנו בברית מלח ואלו הן. עשר במקדש וארבעה בירושלים ועשר בגבולין. עשרה במקדש, חטאת בהמה וחטאת העוף, אשם ודאי ואשם תלוי. וזבחי שלמי צבור שהן כבשי עצרת, ולוג של מצורע ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות ומותר העומר, שנאכלין כולן במקדש. וארבע בירושלים, הבכור והביכורים ומורם מן התודה ומאיל נזיר, שהן נאכלין תוך חומות ירושלים, ועורות קדשים. ועשר בגבולים הנוהגין כולן בכל ארץ ישראל, תרומה גדולה ותרומת מעשר וחלה וראשית הגז ומתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ושדה אחוזה ושדה חרמים וגזל הגר, וכבר ביארנוהו בפרק הגוזל עצים [ב"ק ק"י ע"ב]. ועזרא קנס הלויים על המעשרות, מפני שלא עלו עמו מן הגולה שנאמר ומבני לוי לא מצאתי שם וגומר וגזר שיתנו גם המעשרות לכהנים.
ענין פדיון הבן הוא מבואר בפרק יש בכור לנחלה [בכורות מ"ו ע"א], וכתבנוהו כאן. וכך הוא משפטו, כל מי שהוא בכור לאמו חייב אביו לפדותו שנאמר [שמות י"ג ב'] קדש לי כל בכור פטר כל רחם. ואינו פודה אותו אלא לאחר שלשים יום שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה. ופדיונו חמש סלעים, ונותנן לכהן. והסלע הוא משקל חצי אונקיא של כסף. והוא משקל שלש מאות גרעינין של חטה. כמו שביארנו בהלכות קדושין בתחלתן. ומברך האב בשעה שפודה בנו הבכור אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן. ועוד מברך אשר החיינו והגיענו לזמן הזה, כמו שמבואר בסוף פסחים [ק"כ ע"ב]. אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות אלא במטלטלין שהן חמש סלעים. נתן לכהן חפץ שאינו שוה חמש סלעים, וקיבלם הכהן בחמש סלעים הרי זה פדוי. והוא שהיה צריך הכהן לאותו חפץ עד שהיה ראוי לו לקנות מאחרים בחמש סלעים, כמו שמבואר במסכת קדושין בהלכה ראשונה. כתב לכהן שהוא חייב ליתן לו חמש סלעים הרי זה חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. נתן חמש סלעים לעשרה כהנים בבת אחת או בזה אחר זה יצא. החזירן לו הכהן לאחר שנתנן לו יצא, ובלבד שלא יתנם זה לכהן על דעת כן, אלא יגמור בלבו ויתנם לו בכל לב. הפריש פדיון בנו, ואבד עד שלא נתנו לכהן, חייב באחריותו. מת הבן הבכור בתוך שלשים יום, אע"פ שנתן חמש סלעים לכהן, חייב הכהן להחזיר לו. מת הבן הבכור לאחר שלשים יום, אע"פ שעדיין לא נתן חמש סלעים לכהן, יתן לו לאחר מיתתו. מת ביום שלשים הרי הוא כאילו מת תוך שלשים. מת האב לאחר שלשים יום, הרי הוא בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה, וחייב הוא לפדות את עצמו. הפודה את בנו תוך שלשים יום, אם אמר הריני פודה אותו מעכשיו אינו פדוי. ואם אמר הריני נותן הפדיון הזה שיהיה פדוי בו לאחר שלשים יום, אם היו המעות בעין ביד הכהן אחר שלשים יום הרי הוא פדוי, ואם לא היו המעות בעין לאחר שלשים אינו פדוי וחייב לפדותו עוד אחר שלשים. בכור שנטרף בתוך שלשים יום, כגון שניקב קרום של מוח או שנולד בו אחד משאר סימני טריפה, אע"פ שחיה לאחר שלשים, אין פודין אותו, הואיל ונעשה טריפה בתוך שלשים יום הרי הוא כאילו מת בתוך שלשים, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ארבעה אבות נזיקין בראיה י"א. המבכרת שילדה זכר ונקיבה, ואינו יודע מי יצא ראשונה, אין לכהן כלום, שיש לומר הנקבה יצאת ראשונה, והזכר אינו בכור. והמוציא מחבירו עליו הראיה. וכן אם ילדה שני זכרים, ולא נודע מי הוא הבכור, ומת אחד מהם בתוך שלשים יום, אין לכהן כלום, שיש לומר זה שמת בתוך שלשים היה הבכור. וכן יוצא דופן והנולד אחריו, שניהם פטורים מן הבכורה. המבכרת שהפילה ואחר כך ילדה וולד של קיימא הרי זה פטור מן הבכורה ואין פודין אותו, שאין זה פטר רחם. ואם הפילה תחלה שפיר מלא מים או מלא דם או מלא גינינין, או שהפילה כמין דגים וחגבים שרצים ורמשים, או שהפילה עד יום ארבעים לעיבורה, הרי זו כאילו לא הפילה כלום, והנולד אחר כך הרי הוא בכור וחייב לפדותו. הכהן אינו חייב לפדות את בנו הבכור וכן הלוי. ואפילו ישראל שהיתה אשתו כוהנת או לויה אינו חייב לפדות את בנו הבכור שנולד לו ממנה. וענין זה כולו מבואר בפרק יש בכור לנחלה. ואפילו היו לו לישראל חמשה בנים מחמש נשים ישראליות, וכל אחד בכור לאמו, חייב לפדות כל אחד ואחד. והבנות פטורות, שנאמר [שמות לד כ] בכור בניך תפדה, ולא בנותיך. אם לא פדה האב את בנו הבכור הוא חייב לפדות את עצמו. היה לו לפדות את עצמו ולפדות את בנו, ואין לו כדי לפדות שניהן, פדיון עצמו קודם לפדיון בנו. ואם לא היו לו אלא נכסים המשועבדים לאחרים אין הכהן יכול לגבות פדיון הבכור מהן, ואע"פ שנתחייב זה בפדיון קודם ששעבד נכסיו לאחרים, לפי שהמלוה הכתובה בתורה אינה כמלוה הכתובה בשטר. וכל זה מבואר בקדושין [כ"ט ע"א] בפרק ראשון בהלכת האב חייב לבנו.
<h2>דף קלד.</h2>
גר שנתגייר והיתה לו פרה אם נשחטה עד שלא נתגייר פטור, משנתגייר חייב. ואם ספק פטור, לפי שהמתנות הללו אין בהן משום קדושה אלא הרי הן כשאר ממונו של כהן, וראוי לומר על הספק שלהן "המוציא מחבירו עליו הראייה". אבל ספק לקט הרי הוא כלקט, לפי שהקמה בחזקת חיוב לקט ושכחה עומדת, וספיקה להחמיר. [וכן ספק אם נתחייב בחלה חייב בחלה] לפי שאסורה לזרים. והאיסור ספיקו להחמיר. וכן אם אמר על מנת שהמתנות הללו שלי, שהוא לשון תנאי, הרי המתנות של כהן המוכר. כהן שהיה תלמיד חכם עני בשכונתו מזכה לו המתנות ואפילו עד שלא באת לידו, והוא שהיו לו אוהבים שרגילין לתת לו מתנותיהן תמיד, ולפיכך מזכה בהן לחבירו כמי שבאו לידו. ואם היה תלמיד חכם עשיר שאפשר לו לקנותם לא יטלם מן הכהן, בשביל שהכהן בוש ממנו. כהן וגוי שמכרו בהמתן לישראל לשחוט, חייב במתנות, נשחטה ברשותן ואחר כך מכרוה לו פטור מן המתנות. וזה מבואר בתוספתא [פ"ב ה"א]. השוחט לרפואה או לאכילת גוים ולאכילת כלבים חייב במתנות. וגם זה בתוספתא [שם]. מתנות כהונה אינן נאכלין אלא צלי ובחרדל, שנאמר בהם [במדבר י"ח ח'] למשחה, לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים. ואם היה מתאוה לאכול [אותם] שלוקים או מבושלים רשאי, כמו שביאר מורי זקיני הרב. ואם רצה למוכרן, מוכרן אפילו לגוי, כמו שמבואר בתוספתא [פ"ב ה"ב].
<h2>דף קלד:</h2>
ארבע מתנות יש בכרם, הפרט והעוללות השכחה והפיאה. ושתים הן באילן, השכחה והפיאה. ושלש הן בתבואה, השכחה והפיאה והלקט. וכולם אין בהם טובת הנאה לבעלים, שהעניים באים ונוטלים אותם מעצמם, שנאמר [ויקרא י"ט י', כ"ג כ"ב] לעני ולגר תעזוב אותם. ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, מעשר עני המתעשר ומתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים, שהרשות ביד הבעלים ליתן אותו לאיזה עני שירצה. ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, שחייב לעשר תבואת שדהו. הקוצר שדהו במקום שאין העניים נמצאים שם הרי זה מלקט הלקט לעצמו, שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם, ולא לעורבים ולעטלפים. אבל המתנות אינן כן, אלא שאם אין הכהנים נמצאים לו מעלה אותן הדמים ואוכלן ושומר המעות לבעלים, שנאמר ונתן (הכהן) [לכהן] הזרוע וגומר, עליו מוטל ליתן להם. וכן בתרומה אם אין שם כהן חייב להביאה וליתנה לכהן.
זרוע הניתן לכהן הוא הימין ולא השמאל, והוא מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש ועד הכף של יד, שהוא העצם הרחב של כתף. ומקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט את הזרוע, אלא נותנו לכהן עם עורו. לחיים הניתנים לכהן הם הלחיים התחתונים עם הלשון. וחותך אותם ממקום חיבורם בלחי העליון וחותך כלפי (למטה) [מטה עד] פרקה של קנה, שהוא כסוי פי הקנה. וניתנין עם הצמר שלהן אם היו של כבש, או עם השיער שלהם אם היו של עז. והקיבה ניתנת לכהן עם החלב הכנוס בתוכה ועם החלב הדבוק עליה. אבל הכהנים נהגו בהם עין יפה ונתנום לבעלים. הזרוע ניתן לכהן אחד והקיבה לאחד והלחיים אפילו לשנים, ואם היה של שור יכול לחלק כל עצם לשנים. אע"פ שהמתנות נוהגות בכל מקום כמו שביארנו, נהגו בימי חכמי התלמוד שלא לתת אותם אלא בארץ ישראל [קל"ו ע"ב], כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו בראיה ב'.
<h2>דף קלה.</h2>
ראשית הגז שאמרה תורה [דברים י"ח] ראשית גז צאנך תתן לו, מצוותו נוהגת בכל מקום ובכל זמן. ובכל עת שהוא גוזז נותן אותן. נוהגת בחולין אבל לא במוקדשין, ברחלים אבל לא בעזים, שאינו גז אלא מן הרחלים. בכשירות אבל לא בטריפות. ואינו חייב עד שיהיו חמש רחלים שנאמר חמש צאן עשויות, שמעשות את בעליהן למצוה זו. ואם היה גוי שותף בצאנו פטור, שלא נאמר צאנך אלא למעט שותף גוי. כבשים שצמרם קשה פטורים מראשית הגז, שנאמר ומגז כבשי יתחמם, אין גז אלא הראוי לחימום. ראשית הגז שיעורו אחד מששים. לפיכך אם גזז מצאנו פחות מששים סלעים פטור, שאינו ראוי ליתן פחות מסלע אחד לכהן. היו גיזותיו מרובין, ומבקש ליתן אחד מששים לכהנים, לא יפחות לכל אחד מחמש סלעים, שאף אחר שילבננו הכהן יהיה לו כזה השיעור, שנאמר תתן לו, שיהא בו כדי נתינה. והאומר וכל גיזותיי ראשית דבריו קיימים. לא הספיק ליתן לו עד שצבען פטור. ליבנו ולא צבעו חייב. הלוקח גז צאנו של נכרי אפילו כשהוא מחובר וגוזז פטור [—כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ד]. לקח צאנו לגוז עד זמן ידוע שאף לאחר שגזזו הוא ברשותו חייב. ואם אחר שגזזו יצא הצאן מרשותו פטור, שהרי כשהשלים לגזוז חמש צאן, שהוא שיעור החיוב, אין אני קורא בו גז צאנך. לקח גז צאנו של חבירו שייר המוכר, המוכר חייב בראשית הגז מהצאן שלו. לא שייר המוכר, הלוקח חייב. ואם לקח ממנו במשקל מנכה לו המוכר מן הדמים. אע"פ שמצוה זו נוהגת בכל מקום כמו שביארנו נהגו בה חכמי התלמוד שלא לתת ראשית הגז אלא בארץ ולא בחוצה לארץ.
<h2>דף קלח:</h2>
שילוח הקן שאמרה תורה [דברים כ"ב] שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, נוהג בכל מקום ובכל זמן, בחולין ולא במוקדשין, שאם הקדיש אדם ציפור שלו וברח ממנו ומצאו בשדה על האפרוחים פטור מלשלח. וכן עוף שהרג את הנפש אינו חייב בשילוח, שמצוה לבערו מן העולם. שילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף טהור ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן, כגון אווזים ותרנגולים שקננו בפרדס. וכן כל מקום שאין קן מזומן לו כשירצהו. קיננו בתוך הבית פטור מלשלח, שנאמר כי יקרא פרט למזומן.
<h2>דף קלט:</h2>
ואם מרדו וקיננו בשדה חייב בשילוח. מי שקננו עופות בשובכו חייב בשילוח שהאמהות אינן מזומנות. ואף הביצים אסור לזכות בהן כל זמן שהאם רובצת עליהם. לפיכך אין שובכו קונה לו, הלכה לה האם שובכו קונה לו והביצים מזומנות וכשחזרה האם עליהם פטור מלשלח. וכן אם נטל הבנים בעוד שאין האם עליהם והחזירם לקן וחזרה האם עליהם פטור מלשלח. אע"פ שאין שובכו קונה לו האפרוחים והבצים בעוד שהאם רובצת עליהם אם בא קטן שאינו (ש)מחוייב בשילוח ונטלן חייב אביו להחזירן לבעל השובך מפני דרכי שלום. מצא קן בים חייב לשלח. היה הציפור נושא אפרוחים באויר פטור מלשלח.
<h2>דף קמ.</h2>
עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור פטור מלשלח שנאמר כי יקרא קן ציפור, ואין ציפור אלא עוף טהור. וכן טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח שנאמר והבנים תקח לך, ולא לכלביך. וכן אם היו האפרוחים טריפות פטור מלשלח. היתה טריפה האם ולא הבנים חייב לשלח. מצא עוף זכר היושב על אפרוחיו פטור מלשלח, שלא נאמר שילוח אלא באם.
<h2>דף קמ:</h2>
היתה מעופפת, אם כנפיה נוגעות על הקן חייב לשלח, ואם היו נוגעות בצד הקן פטור מלשלח. וכן אם היתה יושבת בין האפרוחים או בין הביצים ונוגעת בצידיהם פטור מלשלח. היתה יושבת על גביהן חייב לשלח. היתה יושבת בין שני בדי אילן רואין כל שאילו יינטלו ונופלות על גביהן חייב לשלח. אפילו לא היה בקן אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח, שנאמר כי יקרא קן ציפור, קן מכל מקום. היו שם אפרוחים מפריחים שאין צריכין לאמן או ביצים מוזרות פטור מלשלח.
<h2>דף קמא.</h2>
שלחה וחזרה שלחה וחזרה והרי היא רובצת על קינה חייב לשלחה אפילו עד מאה פעמים. אפילו נטלה לדבר מצוה, כגון לטהר בה את המצורע חייב לשלחה, שנאמר שלח תשלח מכל מקום. ואפילו הקדישה לאחר שנטלה, שהרי נתחייב בשילוח קודם שהקדישה. אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב, שנאמר שלח תשלח את האם והבנים תקח לך. הנוטל האם על הבנים משלח ואינו לוקה, שאע"פ שנאמר לא תקח הרי נאמר שלח תשלח דכל מצות לא תעשה שיש בה קום ועשה אין לוקין עליה. ואם שחטה או שמתה, שאינו יכול לקיים בה מצות שילוח, לוקה.
<h2>דף קמא:</h2>
אין שילוח העוף אלא בכנפיו, לפיכך אם מרט כנפיו מכין אותו מכת מרדות וחייב לגדלו עד שיגדלו כנפיו ויקיים בו מצות שילוח. עד כמה משלחה עד כדי שתצא מתחת ידו, ואם תפסה אחר כך מותר. [קמ"ב ע"א] לעולם יהא אדם זהיר במצות ואפילו במצוה קלה, שהרי אין לך מצוה קלה יותר משילוח הקן וכתוב בה למען ייטב לך והארכת ימים. ואם במצוה קלה כך, קל וחומר למצות חמורות בתורה.
